רס"ן שלומי ביצ'ה – גיבור מלחמה

15 ביולי 2013
גליון מספר 26

שלומי ביצ'ה: גיבור מלחמה

מלחמת לבנון השנייה גבתה קורבנות רבים, בעורף ובחזית, אך היא הצמיחה גם מעשי גבורה של אנשי צבא ומילואים. רס"ן שלומי ביצ'ה הוא אחד מהם

מאת:אבי מספין

"הכול אני זוכר, מהתחלה ועד הסוף. הייתי יחד עם הצוות שלי נכנסתי ראשון למבנה. עמדנו בכניסה לאחד החדרים, אני מימין ושני חיילים שלי משמאל, ואז שמענו צעקות מחדר מולנו 'אללה הוא אכבר' והתחילו לירות החוצה לעברנו. התחלנו להיכנס לתוך החדר והחזרנו אש. בדיעבד הסתבר שבאותו חדר היו שני מחבלים ובקומה למעלה מחבל נוסף.

"ברגע שהמחבלים התחילו לפתוח באש, המחבל שלישי מלמעלה זרק לעברנו רימון ופצע את שני החיילים, הם נפגעו מרסיסים. החיילים התרחקו שמאלה ואני ימינה לעומק המסדרון. בשלב זה החיילים הצליחו לצאת החוצה ונשארתי לבד. הייתי עם מכשיר קשר, אבל לא הצלחתי לשמוע. לאחר מספר שניות, הוציא אחד המחבלים את קנה הרובה שלו החוצה והתחיל לירות ימינה ושמאלה באופן ספוראדי. כשירה לימין הוא פגע בי ברגל. לפתע פסק הירי והיה שקט".

רס"ן שלומי (סלומון) ביצ'ה 29, מפקד פלוגה בוגרת בגדוד 931 בחטיבת הנח"ל, הוא אחד הגיבורים שהצמיחה מלחמת לבנון השנייה. כשהוא שוכב במיטה בבית החולים בתל השומר, מוקף בחייליו, חבריו ומשפחתו שמרעיפים עליו אהבה וכבוד, הוא מספר על הקרב שבו נפצע.

"מתוך השקט הרועם, שמעתי את המחבלים מדברים זה עם זה. המחבל השלישי שירד בזמן חילופי האש ירה אר. פי. גי' מהבית החוצה ופגע בדלת. מהירי, הסלון התחיל להתלקח וגם המון תחמושת שהיתה בסלון. הייתי עם מכשיר הקשר. כולם התפרצו לתוך הרשת שלי והמחבלים שמעו את הרעש. דחפתי את המכשיר לתוך הפה והרעש נפסק. הם גלגלו רימון לתוך המסדרון בעודי שכוב על הרצפה, הרימון התפוצץ. נשארתי בחיים".

ביצ'ה איפה אתה?

"בחסות הרעש זחלתי פנימה לחדרם והשלכתי שני רימונים. מאחוריי היה עוד חדר. זחלתי אחורנית ותוך כדי שמעתי את החיילים בחוץ צועקים "ביצ'ה ביצ'ה איפה אתה". הם לא ידעו אם אני חי או מת. כשניסתי לעמוד הרגשתי את הדם זורם לי מתוך הרגל זרימה חזקה, אבל כאב לא הרגשתי. נכנסתי לחדר הסמוך ושמרתי על שקט. כיוון שלא הייתה עדות למותם של המחבלים בחדר הסמוך. בדיעבד אני יכול להגיד שאחרי שזרקתי את הרימונים לתוך החדר לא נשמע יותר רעש ואני מניח שהם נהרגו".

מספר האנשים שפוקדים את מיטתו של ביצ'ה הולך וגובר, חברים מפנימייה, מהגרעין, משפחה והמון חיילים. האחות שנכנסת לחדר כדי להחליף תחבושת לביצ'ה, מתקשה לפלס את דרכה אל שלומי, שלומי מביט באחות ומודה לה בנימוס. האחות מפטירה לעברו "תרגיש טוב".

"ביצ'ה בלט תמיד כאדם רציני", מספר רמי דרר, חברו מהפנימייה. "הוא היה מאוד כריזמטי. יש אנשים שאתה מתמקד עליהם ואומר 'זה בן אדם שלא הולך לא שמאלה ולא ימינה'. שלומי לא נסחף לדברים שלילים.הוא דוגמה לאדם שלא הכול היה לו אבל הוא השתלב מאוד. הוריו לא היו איתו מהתחלה והוא גדל עם משבר, אבל ידע להתגבר. אף פעם לא ראית אותו מספר "קשה לי. אימא שלי לא פה, אבא שלי לא פה".

שלומי עלה לארץ ב- 1984 יחד עם אחיו ואחותו הגדולים, בהיותו בן 6. הוריו היו עדיין באתיופיה והתפרנסו מחקלאות. הוא למד בפנימייה מכתה א' ועד י"ב. אמו עלתה בהמשך והצטרפה עליהם ואביו נשאר בשם. קרובי המשפחה מתארים ילד מבית טוב ועשיר שלא היה חסר לו דבר. "ילד אחראי, עצמאי שלא פחד מכלום".

תחזיק מעמד, אנחנו מגיעים אליך

"פתחתי את החדר השני ווידאתי שהוא נקי", ממשיך ביצ'ה לתאר את אותו לילה, "הדבר הראשון שזיהיתי בחדר היה מיטה זוגית בצד שמאל וחלון מעליו. בפינה הייתה כורסה ובצד שני, בקיר הימני, היה ארון בגדים. הדבר הראשון שחיפשתי היה דלת בין שני החדרים. הסתכלתי בארון ולא היה פתח. חשבתי שהדרך היחידה שהמחבלים יוכלו להיכנס היא דרך הדלת. תפסתי פינה בין המיטה הזוגית לדלת. התיישבתי על הרגל כדי ללחוץ עליה שלא אאבד הרבה דם אבל התחלתי להרגיש חלש מאוד. המתנתי בחדר עם הקנה לדלת ועם כדור בקנה, ניצרה פתוחה, האצבע בשמורת ההדק ומחכה למי שיגיע".

"חיכיתי כחצי דקה וכשראיתי שאין תגובה התחלתי לעמוד. בשלב הזה התחלתי לדווח בקשר. בשלב הזה החיילים קיבלו אות חיים ממני. דיווחתי להם שיבואו להוציא אותי כי אני מאבד דם. אמרתי לקצין שלי 'תקשיב אני רץ עכשיו לתוך המסדרון עובר דרך חדר התחמושת ומגיע לדלת. תגיד לחבר'ה שאני מגיע ושאף אחד לא יירה עלי'. כשאני בא לצאת אני רואה שמגיע עשן שחור סמיך מהמסדרון לכיווני. חזרתי לחדר".

"האופציה השנייה הייתה החלון, אבל לחלון היו סורגים וגם פחדתי שהחיילים לא יזהו אותי וירו אלי. לפני שהתקרבתי לחלון צעקתי 'זה ביצ'ה, זה ביצ'ה', הדלקתי את הפנס ואותתי להם. המג"ד ראה אותי וקרא לעברי: 'ביצ'ה אתה בחיים?' אמרתי לו 'אבי תקשיב, יש בחדר משמאלי לפחות שני מחבלים תיכנסו ותזרקו רימון ותבואו להציל אותי כי אני מאבד דם'. וכל הזמן הזה אני עם הרובה לכיוון הדלת. המגד אמר לי 'ביצ'ה תחזיק מעמד, אנחנו מגיעים אליך'".

יש למישהו מצית?

"תפסתי לי את הכורסה והתיישבתי. תוך כדי, היה לי קצת זמן, לקחתי ביד שמאל את התחבושת האישית שלי, פתחתי עם השיניים ומהר מאוד קשרתי את הרגל כדי להפסיק את זרימת הדם. השניות הבודדות נראו לי כנצח, לא ידעתי עדיין אם אצליח לצאת בחיים מהתופת הזאת. בראשי התרוצצו המון מחשבות. אבל מחשבה אחת העסיקה אותי יותר מכל, 'איך לעזאזל אני משאיר את שרה אשתי עם שתי הבנות לבד והבת הקטנה עדיין חדשה, רק חודשים וחצי'. אמרתי בלב לאשתי שאני מבקש ממנה סליחה שאני משאיר אותה לבד".

"במכשיר קשר שמעתי שמצאו דלת והמפקד גדוד אמר למ"פ 'שים לבנה ותעיף את הדלת'. המ"פ שם לבנה ופתיל השהייה. לפתע אני שומע את המ"פ צועק 'יש אולי למישהו מצית?'. ואני כבר על סף ייאוש, עד שימצאו מצית. בסוף אני שומע אותם צועקים 'הפתיל עובד, לתפוס מחסה'. כולם מתרחקים ותופסים מחסה".

" כולם רצו לכיוון הדלת, חייל ראשון מזהה את הדלת עומדת, ואומר 'לא לקח לא לקח', הדלת נשארה עדיין שלמה. ואז מישהו התקרב עוד צעד וראה את הפתיל עובד. הוא צעק 'הפתיל עובד, הפתיל עובד, לתפוס מחסה מהר'. נשארו שניות ספורות וכולם התחילו להתרחק ולתפוס מחסה. ואז התפוצצה הלבנה ועפה הדלת. שני חיילים עפו מהפיצוץ, האחד נפצע ברגל והשני ביד. הם נפצעו ממה שנקרא 'אש כוחותינו'. ואז הם פרצו את הדלת, הגיעו אלי וחילצו אותי".

נולד מחדש

"הבת שלי פתחה טלוויזיה אצלה", מספר אברהם ווסה, "היא אמרה שמדברים על סלומון ביצ'ה. פתחנו את הטלוויזיה וראינו אותו. פחדנו מאוד שהוא נפגע. לאחר מספר שניות ראינו אותו צוחק. רווח לנו. הוא נולד בשבילנו מחדש. יש מזל להוריו".

"מאז שאני קטן" אומר ביצ'ה, "החלטתי להיות קצין. אורך תקופת השירות שלי תהייה כאורך העזרה שקיבלתי מהמדינה – 12 שנה. עליתי לארץ ב-1984, למדתי בפנימייה מכיתה א' עד י"ב. תראה, מישהו שם עליך כסף בסוף: ביגוד, חינוך, הלבשה הנעלה. המדינה שילמה הרבה כסף. זו הדרך שלי להודות. אני אשרת 12 שנים בצבא כנגד 12 השנים שקיבלתי עזרה מהמדינה. כרגע אני בשנה ה-9 ויוצא בשנה הבאה ללימודים".

"הדאגה הגדולה שלי היא לאשתי והבנות. החיים של אשתי מאוד לא קלים, אני מגיע הביתה, במקרה הטוב פעם בשבועיים, הבנות שלי בקושי זוכרות אותי. שרה מגדלת לבד את הבנות וזה לא קל בכלל. אני מצדיע לאישה הזאת. היא אישה חזקה ואישה מדהימה".

האנשים סביב מיטתו של ביצ'ה מתפזרים. הוא קם ממיטתו נתמך בקביים כדי להיפרד מהם.. בני משפחתו מציעים לו לרדת למזנון בקומת הקרקע של בית החולים. הוא מתלווה אליהם, בני המשפחה עוקבים בחשש אחר צעדיו המדודים, אך המבט הרגוע שלו מאותת שאין להם מה לחשוש, "אני בחיים ואני בשליטה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים