גל של הצגות של יוצאי אתיופיה מעורר שאלות בנוגע למקומו בתוך תרבות תיאטרון נוקשה וסטיגמטית ותקוות לקיומה של תרבות אתיופית אותנטית שתזכה להכרה כלל ישראלית

מאת: שלי איינגדאו

חלום של שבע שנים שהתגשם

במרכז הצגת היחיד של מסקי שיברו (39) "לאישה" עומדת חווה אימנו, אם כל חי, רגע לפני הטעימה מן הפרי האסור אשר עומדת לקבוע את גורל המין האנושי. במשחק קסום והמהפנט ממחישה שיברו את עולמה של האישה דרך עשר דמויות נשיות ועשרה מונולוגים ממיטב המחזאות העולמית. היא משחקת בלהט, בהרבה ביטחון מקצועי ויופי, מתפשטת, מחליפה בגדים בקצב מסחרר, רוקדת ושרה והקהל שרובו מורכב מישראלים ותיקים, נשאר שבוי, מוחא כפיים בצחוק מתגלגל שאינו נפסק. "שבע שנים חלמתי לעשות כזה דבר אך לא הרגשתי בשלה לכך", מתייחסת שיברו להצגה, "היום אני במקום אחר, חזקה ובוגרת יותר".

המחזה של שיברו מתרחש בזמן של פריחה מרשימה של הצגות תיאטרון בהם משחקים יוצאי אתיופיה, חלקן בבימויים ובכתיבתם. בין ההצגות אפשר למנות את "החתונה של אדיס", "אנד ארגיי – יחיד במינו", "החושך המואר", "סיפור חורף", "תרת תרת", "אינג'רה בצ'או", "כן לא שחור לבן" והצגות היחיד – "באמהרית זה נשמע יותר טוב" ו- "מילה של אתיופי". שחקנים רבים מבני הקהילה, מוכרים יותר ומוכרים פחות, זוכים לחשיפה בזכות הצגות אלה.תופעת הריבוי של הצגות בהן משתתפים יוצאי אתיופיה, צופנת בחובה מצד אחד תקווה לביטוי תרבותי עבור אמנים רבים מקרב הקהילה ומאידך עולות ממנה שאלות ובעיות לגבי היכולת של תרבות התיאטרון האתיופי לשרוד בתוך הזרם המרכזי של התיאטרון והתרבות הישראלים.

שאלות אתיופיות מול שאלות אוניברסאליות

הצגתה של שיברו היא ההצגה היחידההעוסקת במובהק בנושאים אוניברסאליים מבלי לגעת ולו ברמז לנושא האתיופי. זאת בניגוד למשל להצגה "החתונה של אדיס" (עם מהרטה ברוך ובבימויו של איציק סיידוף), העוסקת בנושא אקטואלי עבור הקהילה – "האם אמא שאוהבת מאוד אתיופים מוכנה שהבן שלה יתחתן עם אתיופית?". הצגה נוספת, "החושך המואר" (מאת דן וולמן ובכיכובם של שי פרדו וברו טשלה) עוסקת ביחסים המורכבים והרגישים שבין ישראלים ותיקים לבין עולים חדשים. הסבר לייחודיות של "לאישה" ניתן למצוא בעובדה ששיברו היא השחקנית הוותיקה בקרב השחקנים בקהילה, בוגרת בית הספר למשחק ניסן נתיב שמאחוריה ניסיון של למעלה מעשר שנים לפחות, בהצגות ובסדרות כמו "אני יהודה ואחותו של הרמטכ"ל", "שירת הנחמדים", "רחוב סומסום", "ארץ קטנה-איש גדול", "זינזנה" ו"השכונה". דרך המופע שלה מצהירה שיברו באופן עקיף הצהרה שלא ניתן לשמוע משחקנים מנוסים פחות – "קודם כל אני שחקנית ורק אחר-כך אתיופית".

לשאלה מדוע שאר ההצגות מתמקדות בנושאים הקשורים לקהילה,בוחר להתייחס גם יוסי וואסה (29) אחד הסטנדאפיסטים הידועים בקרב יוצאי אתיופיה: "לא במקרה מבטאים רק עכשיו עבר של כאב ושמחה זה קשור לעובדה שהקהילה נמצאת במגמה ורצון להביע ולבטא את עצמה". מדבריו של וואסה ניתן להבין את התחושה אליה שותפים רבים מבני הקהילה שבמהלך שנות הקליטה נדחק הקול הייחודי האתיופי לשולי העשייה התרבותית, ומה שמנסות הצגות אלה לעשות הוא קודם כל להעלות את התרבות האתיופיתעל גווניה וייחודיותה למרכז הבמה ורק לאחר מכן אפשר יהיה לדבר על יצירות אוניברסאליות.

הצגה נוספת הפועלת בתחום הביניים שבין ישראלי לאתיופי היא "אנד ארגיי – יחיד במינו". ההצגה מספרת בהומור וברגישות על החיים בכפר יהודי באתיופיה, על ההחלטה לעזוב הכול ולנסוע בעקבות החלום הציוני לירושלים ועל המסע המפרך דרך מחנות הפליטים בסודן. לטענת הבמאי שי בן עטר, המשחק בהצגה, "ההצגה מבטאת את המצוקה של מי שחלם פעם להקים מדינה חלומית ומיוחדת, ומי שיושב בקהל יודע שהמדינה לא כזאת. העלייה מאתיופיה בעצם מחזירה אותנו למקום של הקשר בינינו לבין החלום והמקורות שלנו ביחס לארץ ישראל".

יציאה מהגטו התרבותי או התכנסות בתוכו

בתוך מגוון ההצגות אפשר לציין ארבע שבוחרות לבטא את הקול האתיופי באופן מובהק ומרוכז יותר תוך פחות פניה לקהל הרחב. את הצגות אלה ניתן לשייך לזרם של תיאטרון ניסיוני אתיופי. אלו הן ההצגות "סיפור חורף", "תרת תרת" ו-"אינג'רה בצ'או". "סיפור חורף" של תיאטרון "נטלה". "תרת תרת" (אספר סיפור), של תיאטרון אנסמבל "הולגב" מורכבת מסיפורים עממיים אתיופיים, המובאים מנקודת ראותושל המהגר והזר ואילו "אינג'רה בצ'או" (מאפה עם חריף) של תיאטרון "בונה", היא קומדיה הממחישה את חיי הפשטות באתיופיה לעומת החיים הלחוצים בארץ.

קשר נוסף בין שלוש ההצגות הוא כוח האדם הפועל בשלושתן: אנסמבל תיאטרון "הולגאב" הוקם במטרה למצוא מקום לחלק מהשחקנים של תיאטרון "נטלה" שלא היה פעיל במשך כשנתיים. את תיאטרון "בונה" הקים טספהון אלמו, שחקן ובמאי ממקימי להקת "אסקסטה" למחול מודרני ולשירה ובוגר אוניברסיטת חיפה ששיחק קודם לכן בהצגה "תרת תרת" ופרש ממנה.

הצגות אלה מעלות במלוא חריפותה את הדילמה בין הרצון להשמיע קול תרבותי אתיופי בלתי מתפשר, לבין הרצון להגיע לקהל רחב ומגוון. סביר מאוד שקול אתיופי ייחודי, חד וברור, כמו בהצגות אלה, ללא שיווק ותיווך בינו לבין הקהל, לא יזכה לפופולאריות רבה. לעומת זאת, אם יתאימו את ההצגה לקהל מגוון יותר, הכולל גם ישראלים ותיקים, היא תהפוך לרוב לבעלת מסרים מרוככים שאינם הולכים עד הסוף.

אפשר להבין את התעקשות היוצרים להופיע בעשייה עצמאית-ניסיונית, כשהם כותבים ויוצרים את ההצגות לעצמם, מנקודת מבט נוספת. קיים קושי אובייקטיבי עבור שחקנים יוצאי אתיופיה לקבל תפקידים בתיאטרונים הממוסדים, עקב גישה סטריאוטיפית כלפי צבע עורם. "למרות שאני חושב שאני שחקן טוב ומגוון ויכול לעשות כל תפקיד", מסביר השחקן והסטנדאפיסט שמואל ברו (30), "מגבילים אותי לתפקידים קטנים וסטריאוטיפיים כמו השוטר ששיחקתי בהצגה 'קן הקוקייה' והשומר ב- 'יוליוס קיסר'. וגם אז הופעתי שם רק כ- 15 דקות. 'הקאמרי' ו'הבימה' הסבירו לי כי השחקנים נבחרים לפי הצרכים. אם יש תפקיד לשחקן אתיופי אז לוקחים".

קשיי התבגרות וחבלי לידה

הדילמות והקשיים עימם מתמודדים היוצרים והשחקנים האתיופיים מעידים על תרבות תיאטרון שעדיין נמצאת בשלב התבגרות קשה, אך הכרחי. כך הוא הדבר גם לגבי בעיית חוסר הפרגון וחוסר הערכה של היוצרים והשחקנים אחד כלפי השני, על רקע חוסר במקצועיות של מרבית השחקנים. "יש מחסור בשחקנים מקצועיים" מתאר את התופעה משה מלכא, בימאי תיאטרון הולגב ('כניסה לכולם') ובימאי תיאטרון "נטלה" לשעבר, "מעטים השחקנים שסיימו בתי ספר למשחק".

שי פרדו, ששיחק לפני הלימודים בהצגות וסרטים כמו "השחף", "צל חולף", "אחות זרה", ו-"אני פורים", מחזק את דבריו של מלכא ומתאר את החוויה הקשה של לימודי משחק: "זה היה כמו קריעת ים סוף, כשהתחלנו את הלימודים הים נסגר עלינו, שלוש שנים של לחץ, שם הוצאנו את כל ההדחקות והיינו צריכים לרכוש את הכלים בכל שיטה אפשרית". לפני שנה וחצי סיים פרדו בהצטיינות את לימודיו והיום הוא משחק בהצגות "החושך המואר"ו- "יחיד במינו" שאיתה זכה ביחד עם השחקנית טיטי אספה בצל"ש על משחקם, בפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים שהתקיים בשנה שעברה.

את ביקורתם של השחקנים הוותיקים והמקצועיים כלפי הפחות המקצועיים אפשר להבין מהתחושה שלהם שמשחק חובבני פוגע במוניטין של התיאטרון האתיופי וגם מצמצם עבורם את אפשרויות הפרנסה. בעיית הפרנסה אינה מבדילה בין השחקנים האתיופים לבין אמנים אחרים המתקשים להתפרנס רק מעבודתם. השוני מאמנים אחרים, לדעת מלכא, הוא בחוסר הבגרות המאפיין את חלק מהשחקנים יוצאי אתיופיה. "הדרישות שלהם לפעמים לא בפרופורציות", הוא טוען מלכא, "שחקן ישראלי עושה הרבה כדי לקבל הכרה, בשביל האתיופים קודם חשוב הלחם, ולא ברור להם שאי אפשר להתקיים בלי האמנות".

קשיי ההתבגרות של התיאטרון האתיופי מעלים תקוות וחששות כאחד. מכיוון אחד קיימת האפשרות שהגל הנוכחי של ההצגות יתפתח למגמה מקצועית ואמנותית שלא ניתן יהיה להתעלם ממנה, ושתביא אף לשינוי בלבו של התיאטרון הממסדי. אולם גם קיים סיכוי שהתיאטרון האתיופי יתמוסס ויעלם, מסיבות כגון חוסר מקצועיות, בכתיבה, בבימוי ובמשחק והיעדר תמיכה ההדדית בין קבוצות התיאטרון השונות. דומה שתופעת הפריחה הנוכחית הינה סימן להמשך עשייה והתפתחות של התיאטרון והמשחק של יוצאי אתיופיה. אך קיים צורך בהעלאת רמת המקצועיות, בקיומם של עוד מחזאים אתיופים-ישראלים, בפרסום, בקהל, ובפתיחות גדולה יותר של הממסד האמנותי. רק אז יוכל להתממש שינוי אמיתי בר קיימא, שעשוי לגרור אחריו את כלל החברה ולשנות את התפיסה התרבותית הישראלית.