זוגות של יוצאי אתיופיה שרוצים להתחתן עוברים לעתים תהליך ארוך של סחבת, המעלה מעל פני השטח את הספק המתמיד ביהדותה של הקהילה

שלי אינגדהו

נאוה (28) ויאסו(30) יצחק,נזכרים בהכנות לקראת החתונה שהתקיימה בחודש יוני השנה. "הכל הלך חלק חוץ מהרבנות", מספרת נאוה. תחילה הלכו לרב אתיופי מקומי בבאר שבע ששלח את המסמכים שלהם לרב יוסף הדנה,הרב הראשי של העדה האתיופית, כדי שיוציא אישור ליהדותם. בדיקת היהדות שאמורה להיות פשוטה לקחה בפועל חמישה חדשים.

"ניסיתי במשך חמש פעמים ביום, כל יום, להשיג את הרב הדנה", היא ממשיכה, "עד שלבסוף הוא ענה וכשענה הוא לא זכר מי אני ועל מה אני מדברת וצריך היה להזכיר לו הכול מההתחלה. היינו באי וודאות, מתח, עצבנות, רק שבועיים לפני מועד החתונה קיבלתי את האישור. למעשה לא ידענו אם נתחתן או לא". כל הסיוט הארוך שעברה משפחת יצחק נבע מפרט אחד: אביה, אדם מבוגר, שכח איך קוראים לסבתא שלו. למרות שהרב הדנה נתן כבר אישור לאחיה ואחותה הגדולים זה לא היה מספיק.

זלזול מתמשך ברב הדנה

בדיקת יהדותם של בני זוגות לפני החתונה אינו ייחודי רק ליוצאי אתיופיה ומחייב כל בני זוג יהודים בבואם לרבנות (הכתובה של הוריהם למשל). מאחר ואין לעולי אתיופיה תיעוד כתוב של נישואיהם, נדרשת סמכות שתאשר את יהדותם על סמך אילן היוחסין. אולם, בשעה ששאר הציבור יכול להשתמש בשירותי הרבנות המקומית באזור מגוריו, מחויבים עולי אתיופיה לעבוד מול סמכות אחת בלבד, הרב הדנה. לעיתים די באישור של רב מקומי, אולם לרוב, לא מכירה בו המועצה הדתית, והרב הדנה מחויב להמשיך את ההליך ולהנפיק בעצמו את תעודת הנישואין.

הרב הדנה הוסמך לתפקיד בסוף שנת 1979 ועבר תהפוכות מספר עד שהגיע למשרדו הנוכחי. בשנת 1990 קיבל משרד במגדל שלום ולאחר מכן עבר ליפו. לפני חמש שנים קיבל משרד נוסף בירושלים, לשם הוא מגיע בימי שני. לאחר מאבק מתמשך עבר למשרד חדש בתל אביב במאי 2005.

אולם הן המשרד בתל אביב והן זה בירושלים אינם ממלאים את תפקידם כיאות. "המשרד בירושלים קיים רק ליופי", אומרת מתחתנת טרייה מירושלים, אלסה יאסו (28), "הרב מגיע רק אם יש לו ישיבות. ואז מגיעים כמה זוגות יחד בלי תור ויש שם צפיפות יותר מבקופת חולים ובמשרד הפנים. הכל שם מבולגן: לא מאורגנים שם מבחינת ציוד והטפסים הדרושים, לא עונים לטלפונים, היינו צריכים להגיע כמה פעמים עם העדים, להתקשר כל יום כדי לדעת מה עושים הלאה וכשכבר קבענו אף אחד לא הגיע".

הרב הדנה מודה שרב אחד אינו מספיק כדי לשרת אוכלוסיה שלמה. "העבודה שאני עושה מפרכת", הוא אומר, "כמה פעמים עשיתי שביתה, המשרד שהיה לי לא היה ראוי עכשיו יש לי משרד מכובד אבל אני צריך עוד עובדים שיתחקרו ויסדרו את הניירת שיהיה קצר יותר לטפל בבקשות". בנוסף למחסור בכוח האדם (פרט למזכירה ואיש ביטחון), הרי שמשרדו מופרד מהמשרד הראשי של הרבנות הראשית שממוקם במרכז העיר בבניין מפואר בשדרות דוד המלך, בעוד משרדו באזור מוזנח ומלוכלך הנמצא בשולי העיר תל אביב, ליד התחנה המרכזית הישנה. ברבנות הראשית לא רצו להתייחס לשאלת ההפרדה בין המשרדים ויש מי שמוכן לנדב הסבר משלו לתופעה, כמו עו"ד איציק דסה, מנכ"ל עמותת טבקה: "מדובר בהפליה עדתית מכוונת, מחסום של צבע".

מאבק שלא הוליד דבר

דסה וארגונו מנסים מספר שנים לשנות את מדיניות החיתון של עולים מאתיופיה והגישו ביחד עם מספר זוגות בג"ץ כנגד המדיניות הזאת. ביולי 2004 ניתן פסק דין, שעל פיו כל מועצה אזורית תרשום זוגות יוצאי אתיופיה לנישואין ורק מקרים חריגים יגיעו לרב הדנה.

"בפועל העניין לא מיושם", אומרת עו"ד יסמין קשת מעמותת טבקה, "זוגות לא יכולים להירשם ברחבי הארץ. אפילו רבנים רושמי נישואין שכן רוצים ליישם את העניין נתקלים במחסום של המועצה הדתית שלא משתפת פעולה ולא נותנת להם את האמצעים הדרושים לשם רישום נישואין. נוצר מצב שיש כמות מסוימת של מוסמכים מהעדה להיות רושמי נישואין המוצבים ברחבי הארץ, אבל בעצם אין בהם שימוש". את דברים אלה מחזק הרב הדנה: "המועצות האזוריות אינם מכירים ברבנים האתיופים כרבנים מן השורה. הם עובדים בתנאים לא תנאים, היחס כלפיהם עלוב ופוגע, כאילו הם לא עובדים שם אלא באו לעשות טובה, אפילו ציוד משרדי וטפסים לא נותנים להם, ובסופו של דבר התיקים חוזרים אלי".

עמדתה של 'טבקה' קיבלה תמיכה מקבוצה של סטודנטים יוצאי אתיופיה שהחלו באוקטובר 2004 במחאה כנגד המדיניות של הרבנות ואי יישום פסק הדין. "יש הפליה גזעית בנושא ואנחנו דורשים שוויון", אומרת יפית סיבהו (24), אחת מחברי הקבוצה הלומדת ניהול וישוב סכסוכים באוניברסיטת בר אילן. "לא יתכן שבאופן גורף עולים, בין שעברו גיור ובין שלא, חייבים להגיע לרב הדנה". לאחר בדיקה מעמיקה של הנושא, פגישה עם הרב הדנה, עם נציגים מעמותת טבקה, עם הרבנים הראשיים מצגר ועמר ועם עמותת בהלצ'ין, מתוודה סיבהו: "גילינו שבפועל לא יישמו כלום. שלחנו מכתבים למועצות הדתיות בכל רחבי הארץ עם מכתב מחאה מהכנסת, הצענו פתרונות אך הכל עניין של תקציב, והרב מצגר אמר שיבדוק".

גיור לחומרה

הטלת הספק ביהדותם של עולי אתיופיה הבאים להתחתן, וזלזול הממסד בצורך שלהם להרגיש כמו שאר היהודים בישראל, מזכיר לרבים מבני העדה את המפגש הראשון הטראומתי עם הרבנות. למרות שבמשך דורות קיימו באתיופיה אורח חיים דתי, וחלמו להגיע לארץ הקודש, נדרשו העולים של מבצע משה, שעלו בשנת 1982-1981 (כ-8,000 במספר) לעבור גיור לחומרה על ידי הרבנות הראשית. הגיור כלל הקזת דם לגברים וטבילה לנשים."מתי שהגענו לארץ אמרו לנו הרבנים, אתם לא יהודים תעשו גיור", משחזר את החוויה קסאומר פסהה(62) (אביה של כותבת הכתבה), שהיה נציג מרכז הקליטה קריית-ארבע בשביתה הגדולה שעשו העולים בירושלים בשנת 1985. "אמרנו איך יכול להיות שצריך לגייר יהודי? בסוף יצאנו להפגנה ואחרי שלושים יום ושלושים לילה אמרו לנו 'אתם יהודים' לכו הביתה". המאבק הציבורי נגד הגיור לא הסתיים בהפגנה ונדרשהיהמאבק משפטי כדי לקבל את הבשורה שלא נדרש גיור מהעולים מאתיופיה.

מלבד חוסר אמון בממסד יצר הגיור לחומרה פילוג בתוך העדה עצמה. יהודים שלא עשו גיור לחומרה מאמינים רק בסמכות הקייסים ולא של הרבנים ואף אינם סומכים על כשרות של רבנים אתיופים שעברו גיור ולהפך. כך ניתן לראות בשמחות ובאבל סירים נפרדים של תבשילי בשר, דבר המסמל את הקרע החמור בתוך הקהילה.

סוף עידן התמימות

על אף העובדה שכל בני העדה צעירים יגיעו בסופו של דבר לרבנות כדי להתחתן אין כמעט מודעות לנושא בקרב הצעירים. זוגות נתקלים בבעיה זו רק בחתונה, הם ניגשים בתמימות למועצה הדתית לבקש להתחתן ואין להם מושג שזה עומד להיות תהליך סבוך ומייגע. מאחר ומדובר בחוויה חד פעמית מעדיפים צעירים רבים לעבור את החוויה ולהמשיך הלאה.

בעיה נוספת המונעת שינוי של המצב נובעת מאי שיתוף פעולה בין הגופים השונים. הפתרון היה יכול לבוא למשל מכיוונם של הקייסים, בעלי הסמכות, הידע, והיכולת לספור את הדורות ולדעת מי יהודי ומי לא. אך מאחר והתעקשו לא לעשות גיור לחומרה אינם יכולים לשרת כרבנים מן המניין. "הרבנים לקחו לנו את הסמכות", מתייחס קייס נגט אמהה מנתניה לרעיון שהקייסים ייקחו חלק בתהליך הנישואים, "באתיופיה עשינו הכל אבל פה אמרו לנו אתם לא יכולים לחתן, מה שמעניין אותם זה רק שנתגייר". אף הרב הדנה מכיר בבעייתיות של רעיון מסוג זה:"אני יכול לעזור לרבנים אבל לא לקייסים כי הם לא רוצים לשתף פעולה בעניין הזה".

אפשרות אחרתשמציעה סיבהו היא להישען על מאגר המידע של עמותת בהלצ'ין (מרכז התרבות של יהדות אתיופיה בישראל)כדי לוודא את יהדותם של הבאים להתחתן."15,000 משפחות כבר הוזנו במאגר שלנו", מאשר מנכ"ל בהלצ'ין, שלמה אקלה את קיומו של המאגר, "כל המידע ניתן לנו מזקני העדה והקייסים שיודעים את השורשים שלנו". אולם, על אף שהרב הדנה מכיר את המאגר הוא אינו מספיק לטענתו כדי להגדיר את יהדותו של אדם."עוד לא השתמשתי במאגר הזה", הוא אומר, "אני חושב שזה יכול לסייע הרבה אבל זה לא אמין כל כך לבדיקת יהדות".

הפילוג בקהילה, שנוצר מדה הלגיטימציה של הרבנים מצד אחד והקייסים מצד שני לא צפוי להיפתר בקרוב. הציפייה שיהיה שיתוף פעולה בין רבנים וקייסים הוא נאיבי מידי ולא יתרחש בזמן הקרוב. מי שכבר התחתן אומר ברוך השם שעבר את התהליך המתיש או שזכה ליחס אחר, טוב יותר, ומי שלא – שיכין את עצמו לגרוע מכל.