אולי לא הכל לטובה
הצגת צופי שב"א "הכל לטובה" היא הזדמנות מרתקת להציץ בכאבם ומצוקותיהם של בני הנוער יוצאי אתיופיה
"ירושלים, ירושלים", שר בתחילת ההצגה "הכל לטובה" אחד הנערים בטון נוגה, לקולה של מוסיקה מסורתית. התמונה הזאת של הנער הצעיר, המעלה צלילים מעברה של הקהילה, יש בה כדי לשקף את לבה של ההצגה – הניסיון של בני הנוער להעלות באוב ולהתמודד עם צללי העבר הקשים של משפחתם ושל כלל הקהילה.
ואכן, ההצגה נכתבה מתוך חוויות שבני הנוער המציגים העלו. "במהלך הקיץ של שנה שעברה", מספרת טזתה סאלם מנהלת הלהקה, "הם נפגשו אחת לשבוע עם הבמאי, זוהר שטראוס. מתוך המפגשים כתב זוהר את ההצגה". כך נוצרו בנוסף להתמודדות של נערה (טובה) עם האובדן של אביה במסע לסודן, עוד שיחות ומצבים, חלקם משעשעים וחלקם מטרידים בחדותם ובמסר שלהם. כזאת היא למשל השיחה על הגזענות בחברה, או התיאור הקולע של העולה החדש, המנסה בזמן בלתי אפשרי להפוך לחלק מהחברה הישראלית. הוא מנשק לאדמה, מקבל מספר ורמקול תקיף מודיע לו: "ברוך הבא לארץ זלל חלל וד"ש. יש לך שלושים שניות להיות ישראלי כדי לקבל דירה… לא עמדת בזמנים! – נתפסת עם המכנסיים למטה, אבל בכל זאת- נעניק לך קרוון במתנה".
חשיבותה של "הכל לטובה" היא בהמחשה שכל הסוגיות שסברנו ששייכות לעולם המבוגרים בלבד, יש השפעה ישירה על בני הנוער. הדור השני לעלייה חש על בשרו את סבל העלייה לארץ, את קשיי הקליטה ואת האשמה הנוראה כלפי אלה שמתו ונקברו בדרך. בנוסף היא תומכת בכוחו של הרצון הטוב ואחדות בקהילה בהתמודדות עם אתגרים שנראים לפעמים בלתי פתירים.
אבל ניסיונם הספציפי של בני הנוער לפתור את המצוקה הוא צורם. הנערים בוחרים לזייף דרכונים ולהתגנב למטוס על מנת להביא את עצמות אביה של טובה לארץ והם נתפסים לפני העלייה למטוס. הבחירה באקט שהוא חצי מחאתי (כנגד מדינה המפקירה את מתיה בחו"ל) מובנת מאוד, אבל יש בה מסר סמוי מטריד – כדי לברוח מהמצוקה לא נותר אלא פרוץ את הגבולות ולעבור על החוק.
סיומה של ההצגה, שבו רוקדים הנערים והנערות במדי הצופים סוגר באופן מלאכותי את מה שלא ניתן לסגור. יש במדי החאקי של הצופים כדי לשכך את הכאב והמצוקה באמצעות תחושת ה'ביחד', אבל עדיין נותרת תחושה מעיקה שהפתרון הוא חלקי, ולא מצליח לגעת בעומק הכאב והמצוקה ולרפאם לגמרי.
