מאת: מורן פלד

משרד החינוך (המיוחד)

על אף הפניית יתר של יוצאי אתיופיה למסגרות של חינוך מיוחד אין עדיין מידע מסודר בנושא ואין ניסיון אמיתי להתמודד עם הבעיה

שיקול דעת לקוי של המערכת

"הבעיה היא שהם תמיד רואים את ההתנהגות של הילד ולא אם הוא בסדר בלימודים". מתלוננת אמא לילד שנמצא בחינוך מיוחד, "לפי ההתנהגות קובעים אם הוא צריך חינוך מיוחד". זאת הייתה אחת הבעיות שהועלו במפגש שערכה בחדרה אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה עם 7 הורים מחדרה לילדים הנמצאים בחינוך מיוחד. שיקול דעת לקוי בהפניה לחינוך מיוחד עלה גם אצל הורים נוספים. "הילד שלי היה שנה שלמה בכיתה של חינוך מיוחד שנמצאת במסגרת רגילה מבלי שידעתי על כך". מספר אחד האבות. "אחרי שנה, זימנו אותי לחתום, אני התנגדתי לחתום. עשיתי בדיקות שונות במקומות שונים והתוצאה הייתה שהילד שלי בריא מאוד. אבל שלחו אותו לחינוך מיוחד בטענה שהוא חלש בלימודים".

בפגישה אף עלה הקשר הלקוי בין המערכת לבין ההורים. "אני יודעת שהמורה שמה את הילד שלי בנפרד", תיארה את מצבה משתתפת נוספת, "הילד שלי פגוע מאוד, הוא בכיתה ג' והוא לא יודע כלל לקרוא ולכתוב כמו בני גילו. קניתי יומן כדי שהמורה תחתום ותרשום לי הערות אבל הוא מגיע הביתה עם יומן ריק. פעם אחת אמרה לו המורה לעשות תרגילים שהוא לא ידע, כל הילדים צחקו עליו והוא מאוד התבייש וכשהוא הגיע הביתה הוא בכה ולא רצה לחזור לבית הספר. הילד שלי היה מושפל".

המקרים בחדרה יכולים בהחלט להוות דוגמא מייצגת. בכל ישוב שבו ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה ניתן למצוא את אותה תופעה – חששות והתמרמרות של ההורים כלפי המערכת, וכלפי שיקולי הדעת שלה בהפניה לחינוך מיוחד. התמונה שמצטיירת היא שלאורך השנים השתמשו מוסדות רבים שימוש לרעה בחוק חינוך מיוחד בהתאם לצרכיהם, לאינטרסים שלהם ולמשאבים שברשותם.

ליקויים ביישום החוק

מטרת חוק חינוך מיוחד שהתקבל ב- 1988 הייתה להקציב משאבים תשומת לב ומקומות מתאימים לתלמידים שקודם לכן לא זכו למענה הולם. החוק הגדיר לראשונה את זכותם של ילדים חריגים לקבל הוראה לימוד וטיפול שיטתיים בהתאם לצרכיהם. בין תחומי הטיפול של החוק הוגדרו מקרים של: משכל גבולי, פיגור קל, פיגור בינוני, פיגור קשה או עמוק, הפרעות התנהגותיות רגשיות, אוטיזם, הפרעות נפשיות שיתוק מוחין ועוד. תוך כדי ישום החוק נבנו שתי מערכות מקבילות, האחת – מוסדות המיועדים אך ורק לחינוך מיוחד (גנים ובתי ספר) והשנייה – כיתות של חינוך מיוחד במסגרות הבית-ספריות הרגילות.

הביקורת הרבה בקרב הקהילה על הפניה שגויה של תלמידים יוצאי אתיופיה לחינוך מיוחד הביא למעורבות גוברת בנושא מצד בני הקהילה. כך לקחה על עצמה הרשת לקידום החינוך ליוצאי אתיופיה, שהוקמה בשנת 98 כמטריה של ארגונים שפעלו יחד בנושאים חינוכיים במטרה לטפל בתופעה טיפול שורש. תחת מטריה זו פעלו: הל"ה, אב"י, צח"י, עמותת פידל, עלמי"א, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה ועוד. וכך גם זכה הנושא להתייחסות של משרד החינוך בשנת 2000 כאשר מינה שר החינוך דאז, יוסי שריד, ועדה ציבורית שמטרתה לבחון את חוק החינוך המיוחד במערכת החינוך, בראשות פרופ' מלכה מרגלית, ראש ביה"ס לחינוך באוניברסיטת ת"א.

דו"ח הועדה נגע בשני תחומים הנוגעים ישירות ליוצאי אתיופיה: השוני התרבותי בין יוצאי אתיופיה ובין שאר האוכלוסייה, מה שמביא לאבחון לא מהימן ולא משקף של הילד. התחום השני הוא הכשל המתמשך ביישומו של חוק החינוך המיוחד כלשונו. דוגמא לכשל כזה ניתן למצוא בהחלטת בג"ץ מה- 3 ביוני השנה. מסתבר שמשרד החינוך דאג באופן עקבי לא לקיים את הוראות חוק השילוב, המהווה הרחבה של חוק החינוך המיוחד. על אף החובה לשלב ילדים עם מוגבלויות במערכת החינוך הרגילה העדיף המשרד להפנות אותם באופן גורף למערכת החינוך המיוחד. בפסק דינו, הפקיע בית המשפט העליון את סמכות אגף החינוך המיוחד לטפל בילדים והטיל את האחריות לכך על ועדות השילוב בתי הספר הרגילים.

"ידיעת הנתונים אינה מסייעת לטפל בבעיה"

אבל קיימת בעיה נוספת אליה לא הושם את הדגש עד עתה המונעת מטיפול בבעיית הפניית היתר. המחסור בנתונים הנוגעים למספר התלמידים בחינוך המיוחד. נתוני משרד החינוך האחרונים מקורם בשנת 2000: 769 תלמידים למדו בשנה זו במסגרות של חינוך מיוחד. 104 מהם לומדים בבתי ספר לחינוך מיוחד ו- 665 נמצאים בכיתות לחינוך מיוחד בבתי הספר הרגילים.

ניסיון של האגודה הישראלית לבדוק האם מגמה זו נמשכת גם בשנים האחרונות לא הצליח. במשך שמונה חודשים ניסתה היחידה לתכנון אסטרטגי ואיסוף מידע של אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה להשיג מידע בנושא. במהלך הניסיון היא פנתה לגופים שונים ביניהם אגפי החינוך בעשרה ישובים עתירי עולים כמו חדרה, עפולה, נתניה, קריית גת ובאר שבע, מפקחים מחוזיים מטעם משרד החינוך בנושא של חינוך מיוחד ועוד מספר גורמים. מרבית הגורמים התנערו מאחריות לנושא והיו גם גורמים שהמעיטו מערכו של המידע, כאמצעי בקרה על התעצמותה או היחלשותה של התופעה. כזאת הייתה תשובתו של מנהל גף קל"ע (קליטת עליה), עמיהוד בהט. "הנתונים הסטטיסטיים", כותב בהט במכתב מחודש פברואר השנה, "לא זו בלבד שהם מורכבים מאוד גם, אינם מהווים סוג של טיפול בנושאים מעין אלה".

הסירוב של מנהל קל"ע לספק את המידע הוא תמוה וזאת לאור הנתונים הקודמים משנת 2000 שסיפק משרד החינוך. רק הממונה על יישום חוק חופש מידע במשרד החינוך, סופיה מינץ, העבירה לבסוף תשובה חלקית ולא ממצה בנושא. מה שמדאיג בתשובתה של מינץ הוא דווקא מה שחסר בה. היא מציינת שאין בידי משרד החינוך מידע לגבי סוגי לקות לפי ארצות מוצא (הסיבה שבגללה הועבר הילד לחינוך מיוחד) וכן "אין בידינו אינפורמציה על תלמידי חינוך מיוחד במערכת החינוך הרגיל על פי ארצות מוצא". מהנתון היחידי שמספקת מינץ עולה כי מספר התלמידים במוסדות לחינוך מיוחד עלה מאז שנת 2000 והוא עומד כרגע על 181 תלמידים, מרביתם באזור המרכז (56) חיפה (48) והדרום (40).

תשובתם של כל הגורמים המטפלים בנושא כמו זו של מינץ ושל עמיהוד בהט הן מדאיגות מאוד. לא רק שמשרד החינוך אינו מתייחס ברצינות ובצורה מקיפה לבעיית החינוך המיוחד בקרב יוצאי אתיופיה, אלא שקיים חשש כבד של עיסוק בכיבוי שריפות ואי נכונות ליצור את המידע הנחוץ לצורך בקרה וביקורת, האמורים להיות מונהגים במוסדות ציבוריים מתוקנים. בינתיים נמשכת בקרב הקהילה התמרמרות, מה שמביא לאי אמון מתמשך כלפי מערכת החינוך.