מה שלא נכתב – נשכח

15 ביולי 2013
גליון מספר 20

מאת :גדי יברכן

פינה אישית עם המשורר גדי יברקן

המשורר גדי יברקן (23) מדבר על ספרו "להתחיל מהתחלה" בפינה חדשה של 'קו האופק' העוסקת בביטוי אישי וחווייתי של בני הקהילה

את השירים שלי אני כותב דווקא בעברית. לצערי רמת הכתיבה שלי באמהרית לא כל כך טובה. עליתי לארץ בשנת 91 בגיל תשע, לכן למדתי רק שנה אחת בבית-ספר באתיופיה. בבית הספר התיכון בו למדתי, "מקווה ישראל", אמנם למדתי חמש יחידות לבגרות באמהרית, אבל זה לא מספיק. אבל גם אם הייתה לי אותה רמה באמהרית שיש לי בעברית, עדיין הייתי כותב בעברית. כי המטרה שלי בשירים היא להביא את הסיפור של העדה לישראלים ותיקים שלא חשופים לזה. בנוסף חשוב לי שהשירה שלי תהיה חלק מההשתלבות שלי בחברה הישראלית.

מה שהכי השפיע על הכתיבה שלי זה אנשים מהעדה. כל אדם שעבר את המסע מסודן הוא סיפור מרתק. בתקופה שהייתי בבית ספר לא היו ספרים שיספרו את סיפורי הגבורה. המחנך שלי שחקר את הסיפורים של העולים סיפר לי באותה תקופה שכל מי שחיבר את הסיפורים על המסע לסודן לא היה מבני העדה. הוא אמר לי: קח את זה כנקודה למחשבה. לא תפסתי מעצמי מישהו מיוחד, אבל לקחתי על עצמי את התפקיד הזה, בנוסף לסופרים אחרים כאברהם אדגה ואשר אליאס.

התחלתי לכתוב שירים ברצינות אחרי פרשת הדם בינואר 96 כשהייתי בכיתה יא'. באותה שנה הייתי בפעם הראשונה בטקס הזיכרון באנדרטה ברמת-רחל לזכר אלה שנספו בסודן. בנוסף למשפחות הנספים הגיעו לשם אנשים שלא הכירו את הסיפור. הם ראו אנשים שבוכים מבלי שהייתה הכנה מראש למה הם בוכים. חלקם נאמו נאומים שלא קשורים בכלל לטקס, לסבל ולאבל של הנוכחים. באותו יום כתבתי את השיר: "שם במדבר".

זאת הייתה נקודת מפנה מבחינתי. לפני שהתחלתי לכתוב, ראיתי את האנשים ככאלה שעברו מסע קשה. קשה לך לעכל ואין לך אפשרות לתת משמעות למה שזה אומר באמת. עם הכתיבה אתה מרגיש שייך לזה, ואתה לא יכול לשתוק מהצד ולא לדבר על זה. התחלתי לשמוע סיפורים מאנשים שעברו את המסע וזה רק חיבר אותי יותר. כתבתי בגוף ראשון כי הרגשתי כאילו השתתפתי שם. הדרך שלי להתמודד הייתה דרך שימור הדברים בכתיבה. מה שלא נכתב – נשכח.

מבחינה סגנונית אפשר לומר שהשירה שלי הושפעה דווקא ממשוררים כמו ביאליק ורחל – לכן השירים שלי מחורזים ויש בהם בתים מסודרים כמו שכתבו לפני קום המדינה. קראתי גם משוררים מודרניים אבל הם מדברים על מציאות שאני פחות מזדהה איתה. הזדהיתי ועדיין אני מזדהה עם אלה שחלמו והשתוקקו לציון ולירושלים. השירים נכתבו בפשטות כי אני רוצה שהם יהיו ברורים לכולם. אני רוצה לתת טיפה מן הים לכולם.

שם במדבר

שָם בַּמִּדְבָּר יֵש לִי אוֹצָר

שָם בַּמִּדְבָּר נִשְאַר מַשֶּהוּ שֶשַּיָּךְ לִי

שָם בַּשְּבִיל קָבוּר מַשֶּהוּ שֶשַּיָך לִי

שָם בַּמִּדְבָּר קָבוּר חֵלֶק מִגּוּפִי.

שָם בַּמִּדְבָּר נִשְאֲרוּ לִי אַחִים

שָם בַּמִּדְבָּר הֵם קְבוּרִים,

שָם בַּשְּבִיל פְּזוּרִים עַצְמוֹתֵיהֶם,

לְלֹא קְבוּרָה.

לְלֹא שֵם.

לְלֹא מִסְתּוֹר לְגוּפָם.

עַצְמוֹתֵיהֶם הֵם עַצְמוֹתַי,

סִבְלָם הוּא סִבְלִי,

בַּקָּשָה לִי אֲלֵיכֶם,

חַיּוֹת מִדְבָּר וְעוֹפוֹת שָמַיִם,

חוּסוּ עֲלֵיהֶם, חוּסוּ עַל שְרִידֵיהֶם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים