חיפוש
Close this search box.

אתיופי, אתה ישראלי?!

טזה קבדה

לפני כמה שבועות נהלתי שיחה עם עמיתה לעבודה, שסיפרה לי שאחד הילדים בגן קראה לה 'אתיופית' והיא תיקנה אותו ואמרה שהיא ישראלית. כאן צצה בראשי השאלה, האם אנחנו צריכים לראות את עצמנו בתור אתיופים או כישראלים לכל דבר?

הרי אנחנו חיים במדינת ישראל, בחברה הישראלית וחיים את המציאות הישראלית. נרצה או לא נרצה, אנחנו לוקחים חלק גדול בהווי הישראלי: השתלבנו פה בבתי הספר, בצבא, במקומות העבודה וחלקנו הגדול משתמשים בשפה המדוברת, עברית, כאילו הייתה שפת האם שלנו. אין מנוס מהזדהות עם העם הישראלי.

נכון שיש אידיאל כזה שכולנו נחייה בחברה שבה כל אדם ואדם שווה לאחר ונחייה בסובלנות כלפיי השוני של האחר, אבל העובדות בשטח מדברות אחרת.

העובדות הן שנולדנו בתור אתיופים, אנחנו גדלים כאתיופים וסביר להניח שנמות כאתיופים. לכל מקום שנגיע אליו, הדבר הראשון שיראה הוא צבע העור שלנו (שאי אפשר לפספס), בו אנחנו שונים מישראלים אחרים. לטוב או לרע ישפטו אותנו על פי הצבע שלנו.

לא רק החברה רואה אותנו כשונים, גם אנחנו עושים זאת. אנחנו עדיין רואים את עצמנו כזרים בחברה, נבדלים מכל השאר. בכל תחום בחיים אפשר לראות את השוני שלנו, בין אם מבחירה או מכורח המציאות. בכל עיר ועיר אפשר לראות ריכוזיות יתר של אתיופים בשכונות מסוימות. דבר זה מאפשר לנו להסתגר בתוך עצמנו, להיות נפרדים מהכלל וליצור לעצמנו קהילה שאין לה הרבה משותף עם החברה.

המנטאליות שלנו שונה מהמנטאליות בארץ, הערכים שגדלנו עליהם והתרבות השונה שלנו לא מאפשרת לנו להשתלב כאן בקלות. האירוני הוא שגם הצעירים שנולדו בארץ ונחשבים ל"צברים", כלומר ישראלים, וכביכול אמורים לגדול על הערכים והתרבות הישראלית, לא אחת, רואים את עצמם כאתיופים ולא כישראלים.

אבל זה שאנחנו רואים את עצמנו כאתיופים לא אמור למנוע מאתנו לפרוץ את המחסומים שאנחנו והחברה יצרנו יחד. עלינו להתקדם בחברה במטרה לשנות את המציאות שמונעת מאיתנו להרגיש בטוחים בזהות שלנו ומונעת מהחברה לקבל אותנו כמי שאנחנו. עלינו לתת לעצמנו את האפשרות לחיות כאן כמו כל אזרח בישראל ולהגיע לשאיפות וההצלחות שלנו מבלי לשכוח מאיפה באנו ומה אנחנו מייצגים.

במציאות שבה אני חיה, אני רואה את עצמי כאתיופית, אתיופית שחיה בחברה הישראלית. אני מנסה להשתלב פה בחברה מבלי להיטמע יותר מדי ולהיהפך לישראלית (כלומר ל"משתכנזת"). אני מנסה להשתלב ולתת ביטוי להיותי אתיופית מבלי לסבול מרגשי נחיתות או רגשות קיפוח. אני מחפשת את עמק השווה שבין שני העולמות.

אני מחפשת את המקום שבו אני ארגיש שווה לכל אחד כאן בארץ ובכל זאת להבליט את הייחודיות שלי ושל המוצא שלי.

הדרך אינה קלה, אבל האמונה שהגישה שלי תשנה דבר מה, מניעה אותי להמשיך ולהתקדם באותו המסלול. אני מאמינה שלא הכל שחור או לבן ויש לנו אפשריות בחירה באיזה דרך שנרצה, הכל נמצא בידיים שלנו.

בתמונה: טזה (מרכז) וחברות.

תאריך יצירה: 25/2/09

Welcome!

We at the AEJ surveyed hundreds of civic initiatives and then developed a search engine sorted by category, language, region and other helpful areas.

If you require assistance during the war, you will likely discover relevant information and details within AEJ’s system