יומן מסע

10 ביולי 2013
תרבות-מסורת-תקשורת

הצלם אבי אייך באדיס אבבה

המסע שלי לאדיס התחיל ברגע ששמעתי את החברים שלי מדברים על כך שאתיופיה חוגגת את שנת ה-2000. בו ברגע הודעתי להם שאני אעלה על מטוס כדי להשתתף בחגיגה הגדולה שתתקיים בעיר הבירה. כבר אז המסע לעיר שנולדתי בה, העיר האהובה, התחיל אצלי בראש. חשבתי לעצמי: 'אני הולך להיות חודש בעיר הולדתי ואני רוצה להכיר אותה כמה שיותר טוב'.

כשהגיע הזמן לעלות למטוס, בני משפחתי נפרדו ממני לשלום ויהודית, החברה שלי, לא הפסיקה לבכות. בטיסה מרבית הנוסעים היו מהקהילה וכמה פרנג'ים (בהירי עור). ההתרגשות הייתה מאוד מורגשת – כולם רצו לחגוג את המילניום שלנו. כיף להיות בחברה שמדברת את השפה שלך ואין מתח שפוגשים אדם שונה. כל זמן הטיסה רציתי להגיע כבר לאדיס. לפני הנחיתה טייס המטוס דיבר באמהרית: "ברוכים הבאים לאתיופיה" ומיד הרגשתי טוב, ושהולכת להיות לי חוויה מרגשת, בה אפגוש אנשים שדומים לי בשפה ובמראה. במקביל, ליווה את ההתרגשות הפחד שלי ממקום חדש, אך ידעתי שכבר בשדה התעופה אפגוש את בן דודי יוסף, שהגיע מקנדה וחיי באדיס מזה שמונה חודשים.

ברגע שהגלגלים נגעו באדמת אדיס הנוסעים מחאו כפיים והשמחה הייתה באוויר. באולם הנוסעים פגשתי את יוסף, לחצנו ידיים ויצאנו לדרך. בחוץ השעה הייתה שש בבוקר ואנשים רבים כבר היו שם, חלקם נהגי מונית שהיו שמחים להסיע אותי, אך יוסף בא עם רכב. קפצנו לבית קפה מקומי עם ניחוחות מוכרים.

במהלך היום פגשתי את בני המשפחה. התרגשתי כששמעתי ילדים קטנים משוחחים בשפה אמהרית תקינה ונזכרתי שבישראל אמנם קיבלו אותי יפה, אבל תמיד כשדיברתי אמהרית, הילדים היו צוחקים מהמבטא המשונה שלי.

טיילנו באתרים המרכזיים של אדיס. ביקרנו במוזיאון, באוניברסיטה על שם היילה סלאסי (קיסר אתיופיה שהודח בשנות ה- 70) וביקרנו בגן חיות שנמצא ברחוב שנקרא 'חמש קילו', אזור שנמצאים בו אריה ונמר, שאם נזהרים אפשר לגעת בהם.

אני חייב לאמר, בהתחלה, כשטיילתי ברחובות העיר, פחדתי קצת, אבל יש שמירה וסדר בכל מקום. השוטרים נמצאים בכל פינה והייתה לי תחושה שיש על מי לסמוך. באחד הימים עליתי לקבר של סבא שלי והלכתי לבית שגדלתי בו. הוא כמעט לא דמה לזיכרון שהיה לי בכל השנים בישראל. עליתי ארצה בגיל שבע יחד עם אחי גדעון, שהיה בן שמונה, כך שלא היו לי הרבה זיכרונות מהעבר. דברים גם משתנים. האזור קיבל מראה אחר, התושבים השתנו ולא יכלתי לזכור דבר מאותן החוויות שהיו לי כילד. אך כשהתהלכתי ברחובות אדיס, הרגשתי שאני מתחבר לכל מקום ולאנשים, שהיו כל כך נחמדים.

ערב החגיגה הגדולה הגיע. החגיגות ברחוב הורגשו מאוד. התושבים התלבשו בבגדים חדשים. אדיס זו עיר שיש בה הרבה מאוד מקומות בילוי. אני ויוסף יצאנו לבלות עם חברים. מוזיקה בקעה מכל פינה, אנשים ישבו בבתי הקפה והמסעדות, בכל מקום נתלה דגל אתיופיה לצד אורות ופנסים. אנשים בירכו אחד את השני. בחצות כל העיר הוארה בזיקוקים וכולם שתו בירה. כמובן בירה. אתיופיה.

שמחתי לקחת חלק בחוויה אתיופית יחד עם המוני אדם, שהגיעו מכל העולם לקחת חלק במסיבה של המילניום. אני מרגיש שאדיס אבבה היא מקום מצוין לחיות בו וכדאי לחשוב איפה כדאי להשקיע בעסקים. ביום האחרון למסע, שכחתי את המצלמה בתוך המונית ונלחצתי. עוברי אורח עזרו לי למצוא את האבדה. היום אני מחכה ליום שכולנו נחזור לעיר הנפלאה באפריקה.

המסע שלי לאדיס, העיר בה נולדתי, היה סגירת מעגל.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים