ישראל: גרמניה: פולין – על הדומה והשונה

9 ביולי 2013
ארכיון

"העולם הוא ספר נפלא ואלה שלעולם אינם מתרחקים מן הבית קוראים רק עמוד אחד מתוכו" אוגוסטין הקדוש

שיחות עם חברים

רחל-גידי יאסו

הם הגיעו מרחוק כדי ללמוד, לחקור ולגלות ארץ חדשה. בוודאי לא מסיבות ציונות, כי הם בני הדת הקתולית. חלקם מסיבות אקזוטיות, אך המשותף להם הוא המפגש עם החברה הישראלית הטומן בחובו רבדים שונים, קונפליקטים, חלקם חיובים, חלקם שליליים, אך ללא ספק מרתקים. יאן מגרמניה (מרכז אירופה), ומאריה מפולין (צפון מזרח אירופה).

חוצפה ישראלית מול נימוס גרמני

"את המעבר מגרמניה לישראל עשיתי משום שתחום המחקר שלי הוא יהדות", אומר יאן, סטודנט לתואר שני ללימודי יהדות באוניברסיטה העברית, "בהתחלה, כאשר חשבתי על המעבר, שוחחתי עם סטודנטים שלמדו בישראל וחזרו לאוניברסיטה בגרמניה. שמעתי מהם על שוני תרבותי שהתבטא בחוצפה הישראלית מול הנימוס הגרמני, גסות הרוח מול האיפוק ועוד".

מתח, מתח, מתח

מדבריו של יאן ניכר כי הבין מהסטודנטים הגרמניים שלמדו בישראל, שאין זה מעבר רצוי, בשל השוני התרבותי, החברתי והפוליטי הרב. לכך התווסף הדימוי הפוליטי של ישראל, שכמובן, בכל סיטואציה כזו או אחרת מהדהד לשלילה, בעיקר בתקשורת האירופאית. ישראל מוצגת במדיה כמדינה הרומסת את זכויות האדם. "אני מצטער שאני מתחיל עם ההיבט השלילי של הסיטואציה…", מתנצל יאן, אך אט אט ההיבט החיובי צף ומיתמר לו במהלך השיחה, על אף המתחים הרב גוניים בחברה הישראלית.

"השוק הראשוני הגיע דווקא בעת החזרה לגרמניה. שאלתי האם זו לא חוצפה של הטבע להיות ירוק ושופע? (הטבע בגרמניה רובו ירוק, משופע באגמים ומרובה בשטחים מיוערים) בעוד בישראל המצב הוא שונה? מדוע השקט קיים בגרמניה ולא בישראל?". אמנם גם בגרמניה ובעיקר במזרח גרמניה קיימות בעיות פוליטיות, חברתיות וכלכליות, אך ההיקף הבעיות מצומצם. בישראל המתח היהודי-ערבי, המתח העדתי, המתח החילוני-יהודי, כל אלו יחד יוצרים אווירה מבעבעת של קושי יומ-יומי וחוסר שקט.

 

'כמה יהודים הרג אבא שלך?'

המפגש הראשון של יאן עם המציאות הישראלית היה בתחילת מלחמת לבנון השנייה (יולי-אוגוסט 2006, המלחמה התרחשה בצפון ישראל בעקבות חטיפתם של שני חיילי צה"ל: אהוד גולדווסר ואלדד רגב). "התארחתי במשפחה דתית. אב הבית התבטא בדעות פוליטיות קיצוניות. הדעות הקיצוניות-ימניות היו שונות מאוד מערך מרכזי שהיהדות נשענת עליו של "ואהבת לרעך כמוך". לדעתי, תמיד קיימות נקודות מבט שונות. המבחן האמיתי הוא לנסות לגשר בין כל הפערים, שלא פעם נראים כפערים נצחיים.

יאן מתאר מפגש נוסף עם אדם חרדי: "כאשר הוא החל לשוחח עימי וגילה שאני מגרמניה, הוא שאל: 'כמה יהודים הרג אבא שלך?' עניתי שאבי לא נולד אז. 'אם כן', הוא שאל, 'כמה הרג סבא שלך?' עניתי שהוא היה צעיר ולא לקח חלק במלחמה. 'אם כן, כמה אלו שחיו כמה דורות לפניו הרגו?'. למרות הפגיעה שבשיחה המשכנו לשוחח ולראשונה שמעתי מפיו את הסברה כי היהודים עברו את השואה בשל ההתבוללות וההיטמעות בין הגויים. אני מאמין שאלו הם דברי סרק. כיצד משתמשים באירוע היסטורי כואב כדי להצדיק תפיסה דתית?".

כישראלים, אנו כבר יודעים שסיטואציות כאלו הן חלק מהקונפליקטים המרכיבים את החברה הישראלית. לפעמים זה המתח העדתי, בפעמים אחרות זה מתח דתי, מתח יהודי-ערבי, או מתח אנטישמי מול האחר, הזר, הרחוק. "הקיצוניות וחוסר האיזון קשה ויוצרת חיכוכים רבים", אומר יאן, אשר התרבות ממנה הוא בא מושתתת על עקרונות המבוססים על לאומיות גרמנית משותפת {הרכב האוכלוסייה בגרמניה: (97') 38% פרוטסטנטים, 34% קתולים, 2% מוסלמים, 26% אחרים} שמטרתו ליצור איזון מסוים בין קבוצות אתניות שונות החיות במדינה {(97') 91.5% גרמנים, 5% תורכים, 6% אחרים}. במציאות היום יומית גם בגרמניה קיימים קשיים לגשר בין כל הרבדים באוכלוסייה. בגרמניה חיים מיעוטים אתניים שנים ארוכות וחלקם אפילו אינם דוברים את השפה והם חיים במסגרת המשותפת רק להם. בכל מדינה ההרמוניה בין המיעוטים השונים קשה להשגה, אך בישראל המתחים החברתיים, הפוליטיים ואחרים מקשים על יצירת הרמוניה.

"עם כל הקשיים הקיימים בישראל, יש אינספור היבטים חיובים", אומר יאן ומרחיב: "בטיול שטיילתי עם חבר למדבר יהודה, החבר הזהיר אותי כי חובה עלי לשמור על ערנות תמידית, אך לא חששתי. רכבנו על אופנים ובדרך פגשנו רועי צאן ערבים. הם הזמינו אותנו לאכול ולשתות עימם. דיברנו והכרנו, ובסוף הטיול החבר אמר לי כי האמונה שיש לי, שקיים צד טוב גם בצד האחר, היא אמונה שאולי אינה קיימת אצלו באותה מידה, בגלל כל התפיסות שכבר נטמעו בו ושהוא מעריך זאת. אני לא מתיימר למצוא את הדרך לדו-קיום, אבל משהייה בתקופה של כשנתיים במקום נוצרת ההבנה כי המצב הוא לא שחור ולבן, וקיימים הרבה גוונים, ויש להאמין כי קיים גם צד טוב בצד השני".

לשאלה מה הדבר הכי טוב שנתקלת בו בארץ? השיב: "האנשים בישראל. כי למרות כל המתחים, כמעט בכל רמה אפשרית, עדיין קיימת במידה כזו או אחרת של אנושיות". אין לי ספק כי יש שיחלקו על טענה זו.

פתיחות ונכונות לסייע

מאריה, מפולין היא סטודנטית לדוקטורט. תחום המחקר שלה הוא היסטוריה יהודית. מאריה חיה בארץ פחות מחמישה חודשים. "בתקשורת האירופאית", מספרת מאריה, "ישראל מיוצגת בפן הפוליטי ובתהליכים הדינאמיים בסכסוך הישראלי-ערבי. מלחמות, הרס וזכויות אדם שנרמסות", לדבריה, "קיים דמיון מסוים בין פולין לישראל במידה מסוימת, עבורי זאת הייתה ההפתעה. יש הרבה בלגאן, ובכך קיים דמיון מסוים לפולין, בניגוד מוחלט לגרמניה שם הכל מתנהל בסדר קפדני".

בישראל קיימים הבדלים בין קבוצות דת שונות {(97') 79% יהודים, 17.3% מוסלמים, 2.1% נוצרים, 1.6% דרוזים}, קיימים גם הבדלים פנימיים, בין חילונים לדתיים ובין עדות שונות {(98') 33% ילדי אירופה, אמריקה ואוקראינה, 21% ילדי ישראל, 12% ילדי אסיה, 14% ילדי אפריקה}, אף על פי שיש ניסיונות מצד המדינה ליצור תרבות הומוגנית משותפת. לדוגמא, על אף שעולים חדשים שמגיעים לישראל מגיעים לאולפן כדי ללמוד את השפה העברית. במציאות היום-יומית, עולים רבים מרוסיה ממשיכים לדבר ברוסית ויוצרים קליקות חברתיות. הדבר נכון גם לגבי עולים מאתיופיה. ההבדל מופיע כאלמנט מרכזי בחברה הישראלית. מאידך, עולה גם היבט אחר, חיובי הרבה יותר – האנשים ופתיחותם ונכונותם לסייע בסיטואציות שונות.

לעומת זאת, פולין היא חברה יותר הומוגנית, שאין בה קבוצות מהגרים או דתות שונות בצורה משמעותית {92% נוצרים (מהם 90% קתולים), כ-5,000 מוסלמים, כ-1,000 יהודים. התפלגות אתנית: 98% פולנים, 2% גרמנים, אוקראינים, בלרוסים וליטאים), ככלל, ההומוגניות שולטת בפולין.

שני סטודנטים, שתי מדינות, שתי חוויות חיים שונות, שני קולות של העולם במפגש קרוב וחווייתי מול החברה הישראלית.

הנתונים נלקחו מלקסיקון כרטא לאומות העולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים