מי קובע מה?

9 ביולי 2013
ארכיון

רחל-גידי יאסו

לאחרונה הכריזה מדינת קוסובה על עצמאותה. מהו הערך של הכרזה זו ומי נותן אישור דה פאקטו לקיומה? רוב מדינות העולם הסכימו להכרזה החד צדדית הזו, ומעטות המדינות שהתנגדו. ישראל הייתה ביניהם. מדוע? הסיפור של קוסובה יכול ללמד אותנו רבות על הסכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינים.

ישראל מקבלת אישור לקיומה

ב-14 במאי 1948, דוד בן-גוריון קורא בקול את מגילת העצמאות ומכריז על הקמתה של מדינת ישראל, מדינת עם היהודי. רגע היסטורי מרגש לאחר אלפי שנות חיים בגלות, של רדיפות על רקע הזהות היהודית. העם היהודי שמר עלמסורתו נאמנה על אף ההתבוללויות והיטמעות בין עמים אחרים בארצות הפזורה. לעיתים התבוללות שנבעה מכפייה. ב-1948 כל יהודי מכל קצוות תבל ידע שיש לו בית אמיתי בו יוכל להגשים את זהותו היהודית ללא כל חשש. התמונה האידילית, נשברה חלקית כאשר צבאות ערב תקפו את המדינה שזהעתה נוסדה ואיימו על קיומה.

המלחמה החלה עם החלטת האו"ם (כ"טבנומבר) לחלק את פלסטינה (ארץ ישראל) לשתי מדינות – יהודית וערבית. ערבים שחיו בשטח שהוגדר כישראל התנגדו להכרזה ופעלו לסיכולה על ידי התקפות חמושות ולקחו חלק בלחימה יחד עם מדינות ערב. מאז ועד היום הסכסוך על ארץ ישראל ועל השאלה כיצד יש לחלקה בין ערבים ליהודים, היא מחלוקת שהכול משוועים לפתרונה. סכסוך אתני שגוזל את חייהם של אלפי קורבנות משני הצדדים. והפתרון עדיין סתום.

הסכסוך רחוק מלהסתיים?

למרות הצד השלילי שברמה הביטחונית, מאז 1948 ישראל הפכה לאחת המדינות המובילות במזרח התיכון אם לא ה-מדינה המובילה במזרח התיכון מבחינה טכנולוגית-מדעית, תרבותית וביטחונית-צבאית. מלחמת 48 ' הביאה לעזיבתם של מאות אלפי פלסטינים ולמעברם לארצות ערב בסביבה, לרצועת עזה ולגדה המערבית. עד ל-1964, השנה בה הוקם אש"ף-ארגון שחרור פלסטין, הפלסטינים לא היו בעלי נציגות מוכרת כזו או אחרת.אש"ף זכה להכרה בינלאומית כנציגה רשמית של הפלסטינים. הוא הגוף שחתם עם מדינת ישראל על הסכמי אוסלו שהראשון בהם נחתם בין שמעון פרס ומוחמד עבאס באוגוסט 1993, בו ישראל הכירה באש"ף כנציג הלגיטימי של הפלסטינים. ישראל התחייבה להתחיל במו"מ על מנת להגיע לשלום והצד השני התחייב להכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון. המרכיב המרכזי בהסכם הוא הקמתה שלרשות פלסטינית ונסיגה ישראלית מהיישובים הפלסטינים שברצועת עזה וביהודה ושומרון. הסכם אוסלו ב' נחתם בספטמבר 1995 בין יצחק רבין ליאסר ערפאת.

במסגרת ההסכם הוענק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטניות בגדה המערבית וברצועת עזה. בעיצומו שלתהליך המשא ומתן נרצח יצחק רבין במטרה לעצור את תהליך השלום. ולאחר תקופה שקטה יחסית, מאז האינתיפאדה הראשונה, פרצה אינתיפאדת אל-אקצה ב-2001 היא כללה פעולות מחאה, טרור וגרילה, ושימוש נרחב בפיגועי התאבדות. נראה כי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי רחוק מלהסתיים.

קוסובו נגד סרביה

מאבק נוסף בין תנועה לאומית לבין מדינה ריבונית, הוא מקרה סרביה-קוסובו, מאבק שנמשך מאות שנים. ממש לאחרונה קוסבו עמדה על זכותה להגדרה עצמית והכריזה על עצמה כמדינה. ב-17/2/2008 יוסדה הרפובליקה של קוסבו, לאחר שהייתה טריטוריה אוטונמית של סרביה ונוהלה על ידיהאומות המאוחדות. ההכרה בקוסבו כמדינה עצמאית לא התקיימה. כיום קוסבו הכריזה על עצמאותה מסרביה עם קבוצת הלאום האלבנית המהווה כ-90% מכלל האוכלוסייה, עם דגל משלה, שפה משלה, תרבות משלה וגבולות טריטוריאליים משלה. ההכרזה אושרה והתקבלה באהדה רבה על ידי רבות ממדינות העולם, אך המבחן האמיתי הוא מה טומנת בחובה המציאות? האם היא תפתיע אותנו או שתשמור על סטטוסקוו?

במשך שנים רבות קוסבו היוותה חבל ארץ של סכסוך אתני בין הסרבים שראו במקום "קודש-הקודשים" ללאומיות הסרבית לבין האלבנים. עבור הסרבים קוסבו מגלמת בתוכה את הרעיון שירושלים מגלמת בשביל היהודים. בסוף המאה ה-19 האלבנים החליפו את הסרבים כקבוצה האתנית הגדולה ביותר בקוסבו. לאחר 1945 עם הפיכתה של יוגוסלביה למדינה קומניסטית, קוסבו קיבלה מעמד של מחוז אוטונמי. במהלך שנות ה-60' ובייחודאחרי 1967 חוזקה המשמעות האוטונמית של האזור. ב- 1974 האלבנית הוכרה כשפה הרשמית ולאלבניה היה נשיא וראש ממשלה משלה. ב-1989 מילושביץ' סלובדון, נשיא סרביה, שביקש לבסס את מעמדו לאחר התערערות יוגוסלביה, צמצם את האוטונומיה למחוז קוסבו. מוסדות השלטון העצמי בוטלו והוטלו הגבלות על חופש השפה והתרבות במחוז. בהנהגת איברהים רוגובה, נוצר מאבק בלתי אלים שהחרים את המוסדות הסרביים הרשמיים. האלבנים הקימו בתי ספר משלהם, מוסדות משלהם והצליחו למנוע את הדיכוי של מילושביץ'. ב-1995 הצבא לשחרור קוסבו יצא בהתקפות חמושות נגד השלטונות היוגוסלבים, והמאבק הוסלם באופן חריף ב- 1998 עם הטיהור האתני שנעשה נגד האלבנים, אשר פנו לקהילה הבינלאומית בעילה כי מבוצע בהם רצח-עם. ב-1999 בעקבות ההחמרה בלחימה התערב נאט"ו. בעקבות ההתערבות הבינלאומית, נכנע מילושביץ' ופינה את הכוחות היוגוסלבים. קוסבו נמסרה לניהולו של כוח צבאי של נאט"ו והמקום הפך לטריטוריה אוטונמית בחסות האו"ם. ב-17/2/2008, תאריך שנחרט בלבבותיהם של אלפי אלבנים, הכריז האשים טאצ', ראש הממשלה, על עצמאותה של קוסבו מסרביה והעולם תמך בקול אוהד.

מקרה קוסבו וישראל

פעמים לא מעטות הפער בין דה-יורה לדה-פקטו היינו פער משמעותי. דה יורה: יש עצמאות לקוסבו. דה פקטו: רק הזמן יגיד. בסכסוך האתני בין היהודים לפלסטינים הכרזת עצמאות של הפלסטינים לא נראית כברת השגה לא כעת ולא בשנים הקרובות, משום שנקודות המחלוקת הן כה רבות, בעוד שנקודות כאלו לא היו קיימות בסכסוך האתני בקוסבו.

בעיית הגבולות שהיוותה ומהווה מרכיב מרכזי בישראל, בעודה פלסטינים רוצים נסיגה ישראלית מכל השטחים שנכבשו ב-1967 במלחמת ששת הימים בה כבשה ישראל את סיני, רצועת עזה, רמת גולן והגדה המערבית. (ב-1978, במסגרת הסכם קמפ-דיוויד, הוחזרה סיני למצרים.מ-2005 עזה נמצאת תחת שליטה של הרשות הפלסטינית.מ-1995 הגדה המערבית חולקה לשלוש קטגוריות בהתאם להסכם אוסלו ב'). בקוסבו הגבולות מוגדרים. המחוז גובל בסרביה בצפון, במונטנגרו במערב, אלבניה בדרום-מערב ובמקדוניה בדרום-מזרח. בעוד בקוסבו בעיית הגבולות זניחה, בישראל היא מכתיבה חלק גדול ממדיניות החוץ והמעמדות המפלגתיות שלשמאל, ימין ומרכז. נקודות מחלוקת נוספות המקשות על פתרון הסכסוך הישראלי הן: ירושלים שבה יש אתרים קדושים לשתי הדתות, בעיית הפליטים הפלסטינים: נדרש פתרון למאות אלפי פליטים כתוצאה ממלחמת 1948, זכות השיבה, התנחלויות ביהודה ובשומרון, הפלסטינים דורשים את הפסקת הבנייה בהתנחלויות, גדר ההפרדה, שאלת הרצף הטרטוראלי ביהודה ובשומרון, בעיית מקורות המים, בעיית האסירים שהיו שותפים בפיגועי טרור ועוד.

פתרון ומיד בעיה חדשה

כמו כן בעוד בסכסוך הפלסטיני-ישראלי המדינה הריבונית היא ישראל, בטריטוריה הסרבית האו"ם שלט, מאז ההתערבות הבינלאומית בלחימה קוסבו קיבלה חסות אוטנומית של האו"ם ששמרה על השקט שנים לא מעטות. הסכסוך הישראלי כורך בתוכו מעבר לסכסוך אתני של הזכות של כל קבוצה להגדרה עצמית, גם קונפליקטים נוספים. בעוד שכבה אחת של הקונפליקט נפתרת כבר מגיחה לה שכבה אחרת, בעוד בסכסוך בקוסובו חלקן לא היו קיימות.

היתרון העיקרי בו קוסובו זוכה, הוא ההכרה של מדינות חזקות בעולם בהכרזת העצמאות שלה, יתרון שיש בו כוח לא מבוטל. אז נכון הוא הדבר שסרביה ורוסיה, ואף ישראל, מתנגדות באופן נחרץ להכרזה, אך שאר העולם תומך, כולל המדינות בעלות העוצמה הגדולה ביותר וביניהן ארצות הברית, הידידה הגדולה של ישראל. האם לתמיכה של ארצות הברית יש חלק חשוב בהצלחה של ישראל כמדינה מפותחת וחזקה במערכת הבינלאומית? רבים יטענו שאין ספק בכך, אם לא כולם.

ולעניין קוסובו: מה יגבר על מה? ההכרזה או ההתנגדויות של חלק אחר בעולם להכרזה? מה המציאות עומדת להציע לקוסובו בשנים הבאות? ובחזרה לינו: מהן ההשלכות על כך לגבי ישראל? לנו נותר ללמוד על העבר, לעשות בהווה ולהיות חכמים לעתיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים