פליטי דארפור, ישראל והעולם השותק

9 ביולי 2013
ארכיון

רחל-גידי יאסו

צילום: אבי אייך

הפרה ברוטאלית של כללי הדין ההומניטארי, אזרחים חפי פשע נמלטים מאימת השלטון ומילציות הג'נג'אוויד, המבצעים בהם מעשים אכזריים בחסותו, מובילה לשטף של פליטים אל המדינות השכנות ושל המבקשים למצוא מקלט, פעמים רבות גם בישראל. בדארפור, החוק הבינלאומי, המחייב להפריד בין אוכלוסיות אזרחיות ומטרות צבאיות ולשמור על מידת מה של מוסריות, אינו נלקח בחשבון.

על מנת להציל את נפשם, אזרחים חפים מפשע אלו בורחים למדינות שכנות, בעיקר לצ'אד השכנה, אך גם לשם מגיעים הג'נג'אוויד ועושים ככל העולה על רוחם. גם בצ'אד הפליטים חשופים לאלימות, רצח ואונס. לגביהם אין דין ואין דיין. בחיפוש אחר דרך מילוט אחרת, רוב הנמלטים מגיעים למצרים. למעלה מ-3 מיליון איש שוהים במחנות הפליטים במצרים שהוקמו אד-הוק, על מנת למלא צורך חיוני ולספק פתרון זמני לבורחים מהמלחמה הקשה. הפליטים הללו אינם מוכרים על ידי האו"ם כפליטים, ולכן יש עילה שלא להעניק להם זכויות המוענקות לפליטים.

הגוף המטפל בזכויותיהם וביטחונם הוא נציבות האו"ם לפליטים. אנשי נציבות הפליטים של האו"ם הוא הגוף שנתן לחלק מהנמלטים שהגיעו לישראל מעמד של פליטים ובכך ניתנה להם האפשרות לעבוד ואולי בכך לפתוח דרך חדשה ולזכות לחיים בכבוד מינימאלי, זכות שמגיעה לכל אדם מעצם היותו בן-אנוש. לפי אמנת הפליטים, שאף ישראל חתומה עליה, חלה חובה לתת הגנה זמנית לפליט שברח מארצו, בשל הסכנה שרובצת על ראשו, ללא צורך לאפשר לו להתאזרח בארץ הקולטת. מנגד, בישראל קיים "החוק למניעת הסתננות", שנועד להסדיר את החזקתם במעצר של אנשים שנכנסו לישראל שלא כחוק "שלא דרך תחנת הגבול", בד בבד עם האיסור על יציאת ישראלים למדינות ערביות עוינות.

פליטים או אויבים

הפליטים שייכים למדינת אויב, בעבר שימשה סודן מקום מושבו של ארגון הטרור אל-קעיאדה וסודאן נחשבה לחממת טרור, ובכך היא מהווה מדינת אויב לישראל. מאחר והנמלטים מדרפור משתייכים לסודאן, הם נתפסים כאזרחי אויב ולכן אף לא קיבלו מעמד של פליטים. על כן הכניסה היא בלתי חוקית ועל פי החוק יכולה מדינת ישראל להחזיקם במעצר ואכן היא פעלה בדרך זו עם חלקם.

לאחר הזוועות שידעו אזרחים אלו, גם בישראל הם לא זוכים ליחס אנושי. כמה מהם נתפסים ונכלאים בשל היותם אזרחים לא חוקיים. יחד עם זאת, ללא התייחסות רשמית של המדינה למצב, קיבוצים ובתי מלון החלו לקלוט את הפליטים ולספק להם סיוע במזון, ביגוד, קורת גג ועבודה. החשש של ישראל מפני קליטתם היא שאיום שכזה יכול להוות תקדים (במצרים חיים למעלה מ-3 מיליון פליטים) ומהחשש שיש ביניהם מרגלים.

שקט יחסי במדינה שסועה

סודאן היא המדינה הגדולה ביותר באפריקה. מיקומה בצפון-מזרח אפריקה ובירתה חרטום. השפה הרשמית היא ערבית. מאז 1958, הניסיונות המדינתיים-הממשלתיים היו לקדם "ערביזציה" בחסות שלטונו של גנרל עבוד. ב-1964 החלו המרידות נגד "הערביזציה" של האזור, אשר אילצו את עבוד להתפטר יחד עם התגברותה של מלחמת האזרחים שקרתה כתוצאה שהממשלה הייתה נתונה לשליטה ערבית-מוסלמית ומנעה הקמת שיטה פדראלית בדרום.

מבחינה אתנית, הדרום הוא אזור אפריקאי והדת השולטת היא הנצרות, בניגוד לצפון המדברי בו מרבית האזרחים הם ערבים-מוסלמים. המתיחות בין שבטים מוסלמים דוברי ערבית (הקרויים באגגארה), לבין שבטים אפריקנים (פור, מאסאלית וזאגהאווה) בסודאן מקורה במאה ה-13, עם פלישתם של שבטים ערביים לאזור סודאן. מתיחות זו התחזקה עם המדיניות הממשלתית לקידום אידיאולוגיה ערבית-מוסלמית ברחבי סודאן במאה ה-20 והיתה בין הגורמים המרכזיים למלחמת האזרחים שנמשכה 17 שנה (1955-1972).

ב-1956 סודאן זכתה לעצמאות. ב-1969 עלה לשלטון קולונל מוחמד ג'עפר נומיירי. ב-1972 החלה תקופה שקטה בסודאן עם החתימה של נומיירי על הסכם אדיס-אבבה, שהוביל להפסקת אש בת עשר שנים במלחמת האזרחים בין הממשל למורדים. בהסכם זה המורדים בממשל הערבי-מוסלמי (SLA-התנועה לשחרור סודאן ו-JEM-התנועה לצדק ושוויון) קיבלו אוטונומיה חלקית בדרום. ב-1982 הכריז נומיירי כי בכוונתו להרחיב את החוק המוסלמי (השריעה) לתוך חוקי סודאן, ועל כל האזורים, לא יוצא מן הכלל, מוטלת החובה ליישמם. הצהרה שהפרה את השקט היחסי ששרר במדינה השסועה.

סכסוך אתני

ב-1989 עלה לשלטון הגנרל חסן אחמד אל בשיר והמלחמה בין האזרחים המשיכה להתדרדר. המלחמה גרמה לכך שלמעלה משני מיליון איש נאלצו לעקור מבתיהם, מאות אלפים נרצחו ומתו ברעב ומחלות. רוב האזרחים הנוצרים ברחו לקניה, אוגנדה, אתיופיה, מצרים וכמובן צ'ד השכנה. ארגונים הומניטאריים קראו לדור זה "הדור האובד", דור שלא זכה לקבל לא חינוך, לא שירותי בריאות ולא עבודה. דור שלא זכה לחיות בכבוד בסיסי של אדם לאדם. ב-2003 נערכו שיחות שלום, שלא צלחו, בין הקבוצות הלוחמות אשר בו נקבע כי הכנסות המדינה, בפרט כסף מנפט, יחולקו בין הממשלה לבין קבוצות המורדים בדרום. ההסכם נתפס כלא-הוגן בעיני המורדים והועלתה מצידם האשמה כלפי הממשל שהנהיג יחס מועדף לקבוצות הערביות.

במקביל, החל מרד נוסף במערב דארפור. על מנת להביא לקץ המרד חימשה הממשלה מליציות ערביות ששמן ג'נג'אוויד (בעברית: אדם חמוש רכוב על סוס), מליציות אלו נשלחו על ידי הממשלה במטרה להילחם במורדים. כתוצאה כך הסכסוך הפך ליותר ויותר אתני. המליציות לא בחלו בשום אמצעי והשתמשו בכל כלי שידם משגת: אונס, טבח, שריפת כפרים שלמים ורצח ללא נקיפות מצפון.

פשעים נגד האנושות

במשפט הבינלאומי, השמדת עם היא עבירה הנכללת בקטגוריה של פשעים נגד האנושות. מאפיינים של השמדת עם הם: הרג של חברי קבוצה מסוימת, גרימת נזק נפשי או פיזי חמור לחברי הקבוצה, הפעלת תנאי חיים שמטרתם להביא להשמדה של חברי הקבוצה, שימוש באמצעים שונים למניעת יילודה בתוך הקבוצה והעברה כפויה של ילדים מקבוצה אחת לשנייה. בנוסף, יש לייחס למימד הכוונה חשיבות לא פחותה. כל אחת מהפעולות מעלה צריכה להיות מלווה בכוונה של קבוצה אחת להשמיד את הקבוצה האחרת.

ומה המצב בדראפור? גם היום כפרים שלמים נשרפים עד היסוד, כיתות יורים הורגים גברים בקצב מהיר, כשהשניים עומדים לפני בורות שחפרו לעצמם, 90% מהנשים, נערות וילדות, נאנסות באכזריות ובכוונה מוצהרת להזריע את רחמן בזרע העם הנבחר. בהתאם להגדרה המשפטית הבינלאומית, בחבל דראפור מתרחשת השמדת עם. השמדה שמבצעים חברי הג'נג'אוויד, המליציות הפועלות בחסות הממשל. רצח ללא רחם של קבוצה שדתה ואמונותיה אינן תואמות את האידיאולוגיה של הממשל ובכך מהווה איום לשלטון.

הקשר הסיני

ואיפה בית הדין הבינלאומי? העולם? האו"ם? במצב של הפרת זכויות אדם חמורה או רצח שיטתי המוני אחר רשאית מועצת הביטחון להכריז שמדובר בסכנה לשלום העולמי ולהתיר שימוש בסנקציות, או שימוש בכוח צבאי כנגד המדינה המפרה. אך גם אם יש לבית הדין הבינלאומי סמכות ורצון להעמיד לדין את האחראים להשמדת העם ולהפעיל אמצעי משפטי להפסקת הזוועות, יש צורך ברצון פוליטי ומדיני של הקהילה הבינלאומית והמדינות החברות במועצת הביטחון של האו"ם לעשות משהו בנידון.

סין, בעלת הברית המרכזית של סודאן, אשר מחמשת את המשטר הסודאני והיא אף הקונה העיקרית של נפט סודני, מהווה את אחת מחמשת החברות הקבועות במועצת הביטחון. חברות זו מקנה לכל מדינה חברה את זכות ה-וטו, ואכן סין לא היססה להשתמש בו וסיכלה ניסיונות רבים של מועצת הביטחון לשלוח כוח לשמירת שלום לסודאן, או להטיל סנקציות עליה.

הקשר הכלכלי

עובדה מרכזית נוספת היא כי מאגרי הנפט של סודן מוערכים ב-200 מיליארד חביות. פעמים רבות, מדינות הנמצאות ביחסים כלכליים מעדיפות לא לפגוע ביחסים המביאים תועלת רבה למדינותיהם. זמן רב העולם שותק בנושא סודאן, ברואנדה ובמקרים רבים נוספים של רצח עם במאה ה-20, כולל השמדת העם היהודי במלחמת העולם השנייה.

העולם, אירופה, ארה"ב ועוד, קוראים לעיתים תכופות להפסיק את ההשמדה ההמונית ולהגיע לשיחות שלום. ב-31/7/07 מועצת הביטחון של האו"ם החליטה לשלוח כוח לשמירת שלום לחבל דראפור. 19,000 אלף חיילים ושוטרים בינלאומיים שיישלחו לסודאן וישהו במקום יחד עם הכוח של האיחוד האפריקני המונה כ-7,000 חיילים. אך זרם הפליטים למדינות השכנות ולישראטל עוד נמשך.

'כל מדינה דואגת לאינטרסים שלה', יאמרו הריאליסטים. אחרים יוסיפו: 'כך פועלת הקהילה הבינלאומית'. אך איינשטיין כבר אמר: "העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין", ואולי אינטרסים מסוימים, הם לא האינטרסים הנכונים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים