על כתפי המסורת

9 ביולי 2013
תרבות-מסורת-תקשורת

לילך גביש

מפעל החיים המחקרי-אמנותי של רות אשל לובש צורה ישנה-חדשה ויעלה במסגרת פסטיבל מחול לוהט שתי עבודות חדשות: "תזי-תזה" ו"מספדי למחול". לאשל, אשת מחול ותרבות, סקרנות אין סוף למסורת הריקוד ארוכת השנים שנושאים על כתפיהם רקדני הלהקה האתיופית ולאופני חידושה האפשריים.

כמגלת עולמות היא מביאה לבמה שתי עבודות שיצרה בשיתוף עם יוצרים מוערכים: "תזי-תזה" נוצרה למוסיקה שכתב חתן פרס ישראל במחול משה אפרתי. לבקשתו, להקת 'ביתא' הגיעה להקלטות באולפן בביתו והרקדנים השמיעו לו אלתורים קוליים סביב משפטים והברות באמהרית. אפרתי כתב את המוסיקה ליצירה, אבל בשל מחלה נמנע ממנו ליצור לה את הכוריאוגרפיה. אשל יצרה את הכוריאוגרפיה, המתארת קבוצת אנשים הוזים שהעבר וההווה מתערבבים בזיכרונותיהם.

את המוסיקה והכוריאוגרפיה לעבודה "מספדי למחול" יצרה הזמרת והכוריאוגרפית אסתי קינן- עפרי. "לפני 15 שנה ראיתי עבודה שעשתה לתיאטרון ענבל בלדינו, וחשבתי שהעבודה כל כך טובה", מספרת אשל, שמשמשת כמבקרת המחול של עיתון הארץ מזה כ- 17 שנה, ובקרוב תחזור לערוך את כתב העת 'מחול עכשיו', "לפני שנה פגשתי אותה במקרה והיא אמרה לי שקיבלה מקייס (כוהן דת של יהודי אתיופיה). את המוטיבים המוזיקאליים וחיברה לתפילות מילים מספר תהילים, וזה ממש הדליק אותי. היא לימדה את הרקדנים לשיר את השירה. בשביל זמרים שאינם מקצועיים זו היתה עבודה מאוד קשה והקלטנו את זה, כדי לשמר את זה לאורך זמן".

שתי עבודות נוספות שיעלו במסגרת הפסטיבל הן "נאפס" ("רוח" באמהרית), ריקודי סולו שנולדו מתוך דימויים הקשורים לתרבות אתיופית למוסיקה שחיבר המלחין עודד זהבי, ו"אופוס ראשים", ואריאציות על משפטי כתפיים למוסיקת שירת אקפלה, שחיברה דגנית אלייקים ומתבסס על הברות באמהרית בביצוע קולי של רקדני הלהקה. מעצבת התלבושות של הלהקה מזה שנים היא נוגה וויס, המשתמשת גזרות פשוטות ובבדים אותנטיים.

לדוג את התנועה לשפה

המסע של אשל אל לב התרבות של הקהילה האתיופית החל עם העליות הגדולות בראשית שנות ה- 90. אשל, שנודעה כחוקרת מחול ישראלי מוערכת התבקשה על ידי גילה טלדנו, מנהלת הספרייה למחול, לקיים מחקר על השפה התנועתית של הקהילה שזה עתה הגיעה. "בהתחלה חשבו שיש הרבה סגנונות מחול, ורק אחרי שהסתובבתי בקרוואנים, גיליתי שליהודי אתיופיה יש את האסקסטא, ריקוד ראש וכתפיים שמורכב מתנועה וירטואוזיות ומהירה של הכתפיים, העורף והצוואר. וליהודי טיגריי (אריתריאה של היום, האזור הצפוני באתיופיה), יש ריקוד מעגלי גדול ויפה, שאינו מתאים למעט רקדנים על במה".

היא נשבתה בתנועות ובשנת 1995 הקימה יחד עם קבוצת סטודנטים יוצאי אתיופיה באוניברסיטת חיפה, שם לימדה, את להקת אסקסטא: "אני מחפשת דברים מיוחדים", היא אומרת ומספרת על ראשית הדרך: "עבדתי בתהליך מחקרי, לאורך השנים נשאלת השאלה איך אני הולכת עם החומר הנהדר הזה ו"צדה" אותו, "דגה" אותו לשפה. הקושי שבאסקסטא הוא שזו תנועה מאוד מהירה של הכתפיים שהרקדנים לא מודעים למה שעושים, ולכן מאוד קשה "לדוג" משפטים תנועתיים שצצים באופן מקרי. את ה"לבנים" האלו הנחתי זו על זו במהלך 14 שנות עבודה.

"בשנים הראשונות חיפשתי מהו מאגר האימפרוביזציות התנועתיות ולכן השתמשתי בתיפוף ולא במוזיקה של זמרי פופ אתיופים, כי הרקדנים מיד נסחפו למסיבה. רציתי שירקדו בשקט כשהם קשובים לעצמם, כשאני נותנת להם דימויים. יצרתי ריקודים מהיניקה מהם, הביטוי שלהם טבעי. התפקיד שלי הוא לעזור להם לגלות את מה שיש בהם, והם לא יודעים שיש בהם. רוב הריקודים נבנו ללא מוזיקה כי זו עבודה ניסיונית של בניית שפה וכל מוסיקה פופולאריות יכולה להסיט למוכר, הרגיל והידוע. אני קוראת למה שאנחנו עושים מסורת והתחדשות. יש דברים שאנחנו עושים עם דגש מסורתי ויש דגש מודרני.

"יש ריקודים מאוד מעניינים של שבטים אתיופים – התנועה מאוד מוגדרת, ולכן רקדן לבן יכול לבצעם בקלות. לשם השוואה בלבד, זה כמו במחול הקלאסי, ניתן לשרטט בצורה ברורה איך הגוף זז. בניגוד לכך את האסקסטא קשה "לדוג", היא יותר דומה למחול העכשווי עם הזרימות של האנרגיות. קשה להעביר מה שגוף אחד עשה לגוף שני. האנרגיות הן בפנים, מפסלות את התנועה שבחוץ וקשה לתפוס את התנועה.

לשמור על הDNA

"מול עיני עמדה שרה לוי תנאי שעבדה עם תיאטרון ענבל", משתפת אשל, "היא לקחה כמה משפטים תנועתיים של העדה התימנית ועשתה עליהם וריאציות: איך לצאת לתנועה יותר מהירה, יותר צרה, או יותר רחבה, שיהיה חומר לכוריאוגרף, אך יחד עם זאת נשאלת השאלה איך אתה עושה את זה מבלי לקלקל את האותנטי? אני קוראת לזה 'איך ללכת לכל מיני כיוונים כיד הדמיון ובכל זאת לשמור על הDNA?' וזה קשה. אנחנו מכירים את זה ממוזיקת העולם ובמחול זה היה האתגר שעמד לנגד עיניי כאיש מחול אמנותי. איך ליצור שפה תנועתית, ולשמר את איכות התנועה הטבעית. זה חלק מהאהבה שלי והסקרנות לעדה. נוסף לערכים המקצועיים, יש תרומה לקהילה. אני מרגישה איתם בנוח, הם אומרים לי שאני לא פארנג'ית (כינוי לאדם לבן), אז זה כבוד".

ב- 2005 עזבה את האוניברסיטה והחליטה לעבוד בלב שכונת נווה יוסף החיפאית, שכונה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך עם אוכלוסיה רב תרבותית. היא הקימה את להקת ביתא ("בית"באמהרית),בה שמונה רקדנים, סטודנטים בגילאי 21-26. "מעבר לשפה התנועתית יש לעבודה עם הלהקה היבטים של תרומה לקהילה. הגעתי למתנ"ס בלב שכונה עם המון ילדים וחשבתי שזה עונה על החזון שלי". לדבריה, החזרות מתקיימות פעמיים בשבוע, שלוש שעות, שאינם מספיקים להתמקצעותה של להקה. "בחזרות אני בכוונה פותחת את הדלת", היא מספרת, "הרבה ילדים מסתובבים במתנ"ס והם באים לצפות במעין קופסת קסמים, אני מעודדת אותם.

"בסטודיו יש חלון והכרמל בשיפוע, הילדים שלא יודעים שהם מוזמנים מציצים דרך החלון וכשרואים אותי הם בורחים. אני מזמינה אותם להיכנס לחדר. אני רואה את האור בעיניים. יש נטייה חזקה לצעירים מהעדה להתרחק מהשורשים והם נסחפים להיפ הופ. כשילדים בני 6 עד 10 באים ורואים סטודנטים רוקדים זה מסקרן אותם. אני יודעת שאני נוטעת בהם את הגאווה של השורשים שלהם עצמם. זה נותן לי שמחה וכוח בדרך קשה, אבל אני מאוד מאמינה בערך הדבר שאני עושה אמנותית וקהילתית, אחרת לא הייתי שורדת 14 שנה.

"השפה התנועתית היא הנדוניה שאני מביאה ליצירה", מספרת אשל שעד גיל 45 היתה בעצמה רקדנית מחול מודרני עצמאית, "אגרתי הרבה חומרים במהלך שנות עבודתי עם בני העדה. ניסיתי לפתח אותם ולעשות וריאציות כדי שיוכלו לשמש חומר לביטוי אמנותי. אני עובדת איתם כמו עץ עם שורש שאני מוסיפה לו ענפים ועלים, וזו הנדוניה. ברגע שיותר מידי נתרחק, זה לא טוב. ברגע שנאבד את ה-DNA, אז פספסנו את כל המטרה של הלהקה. זאת לא להקה כמו כל הלהקות האחרות, זו נישה אחרת מכל מה שנעשה.

רקדנים עם אור בעיניים

"הקשיים הם של כל להקת מחול חצי מקצועית", מעידה אשל, "יום אחד אני אכתוב על זה ספר. הרקדנים בלהקה הם לא רקדנים מקצועיים", היא אומרת ומספרת שבמהלך 14 שנה עברו בלהקה בין 200-300 צעירים מהעדה האתיופית, "אלה צעירים מאוד מוכשרים באופן טבעי. רובם סטודנטים באוניברסיטת חיפה. מדי כמה שנים, יש תחלופה. בגיל 30 הם שואלים את עצמם מה הלאה. מצד אחד, חבל לי להיפרד מהוותיקים שהשקעתי בהם, אבל יש יתרון בצעירים שבאים עם אור בעיניים. הם מתוגמלים במעט כסף שהם מרוויחים בגין איבוד זמן. הם לא יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס של להיות רקדנים בלהקה.

"החלום שלי שמתוך הרקדנים ייוולד כוריאוגרף שיוכל לעשות זאת יותר טוב ממני", מסכמת אשל שמתקבלת יפה בקרב האוכלוסייה אותה למדה להכיר מקרוב, "הקהל האתיופי מגיב בצורה מעניינת מאוד", היא אומרת, "למבוגרים זה מוזר ולצעירים זה קוסם. הכיוון שלנו מושך את הלהקה למסורת, אבל היא יוצאת לדרך חדשה. באתיופיה יש מלחמה בין המחול המודרני בן זמננו, לאלו שרוצים רק מחול מסורתי. שם אנחנו נתפסים כתרבות אתיופיה לעתיד. כמעט נדמה לי שאנחנו ידועים שם יותר מפה".

ההופעה תתקיים במוצאי שבת ה- 16.8, בשעה: 21:30, במסגרת מחול לוהט, במרכז סוזן דלל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים