השכלה כבדה

9 ביולי 2013
חינוך-דיור-רווחה-בריאות

שוש פסח

צילומי אילוסטרציה: אבי אייך

אחת הדרכים לשיפור חיינו, היא ההשכלה. ידוע ששינוי בהכנסה כרוך בשינוי בהשכלה. אם נביט רגע אחד על הורינו, נשים לב שאנו נמצאים במקום שונה. ואני מביטה שוב אחורה ושואלת: האומנם?

הפעם בחרתי להיעזר בנתונים סטטיסטים יבשים והנה, להפתעתי הרבה הנתונים על אקדמאיים, תלמידים וסטודנטים יוצאי אתיופיה, מציירים תמונה חיוורת ועגומה. ואלו המספרים (מתוך נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שנתון סטטיסטי לישראל 2006): 2003-4 – 40% מקרב יוצאי אתיופיה נעדרו כל השכלה. 8% הם בוגרי לימודים על תיכוניים הזכאים לתעודת בגרות בגילאי 18-35, מחציתם אקדמאיים.

בשנתון נעשה ניסיון להסביר את הנתונים המספריים ולתרגם אותם לביאורים שיש בהם מין ההיגיון, אך לא מצאתי נחמה בהסבר שסופק בקצרה: "נתון זה מוסבר באמצעות שיעורם הגבוה של יוצאי אתיופיה המתחילים את לימודיהם, אך סופו של דבר כי אינם מסיימים אותם".

אני יודעת כי אלו הן עובדות ואכן רק אחוז נמוך מצליח לסיים את לימודיו, תרתי אחרי תשובה אחרת, אשר תוכל להשקיט את אי שביעות רצוני והעלתי מספר אפשרויות – אולי מדובר בבעיה כלכלית, אשר רובצת על ראשם של הסטודנטים האתיופים ולכן הם אינם יכולים למלא אחר חובותיהם האקדמיים. וגם הסבר זה נדחה על הסף, כיוון ששנות הלימוד אינן דורשות תשלום מהסטודנט, הוא מקבל סיוע מלא ממינהל הסטודנטים, המסיר מליבו את דאגת התשלום.

פשפשתי אחר הסבר חלופי ומצאתי את עצמי מנסה להתרכז כשיש המולה בביתי, מיד נדלקה נורת הניאון וחיוך עלה על שפתותיי, וההסבר הוא – שהסטודנט אינו יכול ללמוד בתנאי עומס ואי ריכוז, מפני שאין לו את המקום הנכון, בו יוכל להשקיע את מרצו וזמנו. וגם הסבר זה נדחה לאחר יד, מפני שהוא אינו מניח את הדעת. כיצד יתכן שסטודנט לא יכול להשקיע? האם אין די ספריות, חדרי לימוד, מעונות?

גם אני הגעתי למינהל הסטודנטים וספסל ההמתנה היה ריק. נכנסתי. מולי התיישבה המזכירה שלא היה קשה לנחש שהיא ממוצא רוסי ובמהלך השיחה שאלתי אותה: "האם לסטודנטים רוסים יש סיוע ממנהל הסטודנטים?" והיא השיבה חצי בעצב, חצי בשמחה: "לא. רק לעולים חדשים הנמצאים שלושה חודשים בארץ. למדינה אין מספיק כסף לממן לכולם". השבתי: "זה לא בסדר". היא חזרה מספר פעמים על המשפט שאמרתי, כשבכל משפט היא מגבירה עוד ועוד את קולה, כאילו הייתה מעוניינת שישמעו אותה. אך במקום נוכחתי רק אני.

המשכתי לחקור, ניסתי לאבק את פינות מוחי, אך לא התגלה מאום. לבסוף, הגעתי למסקנה צורמת: ההסבר היחידי הוא חוסר המוטיבציה להשקיע ולהתקדם. לא רציתי למהר להסיק מסקנות, והעדפתי להשחיל את הנושא לעוד אחת משיחותיי עם חברים לספסל הלימודים. חברה זרקה משפט לחלל החדר: "אילו הלימודים לא היו ממומנים והיינו צריכים לעמול קשה, ושכר הלימוד היה יוצא מכיסנו, ספק אם הייתה נשירה כזאת גדולה של סטודנטים אתיופים".

וכמו כל ישראלי טוב לא רציתי להסתכל על האמת ולהיווכח שאני לא אמצא אשמים. שאולי במקום להפנות אצבע מאשימה כלפי אחרים, יש צורך להשתהות רגע, להביט עמוק עמוק פנימה ולהודות, שבכל פעם שאנו נתקלים בכישלון ובייאוש אנו מניפים את דגל הגזענות בשביל להרגיש טוב עם עצמנו, קשה לנו כשאנחנו אשמים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים