צבע אדום

9 ביולי 2013
חינוך-דיור-רווחה-בריאות

שוש פסח

לרובכם הכותרת הזו לא אומרת כלום, אבל ישנם סטודנטים ואזרחים שלמשמע שתי המילים האלו מגיבים באופן שאינו נתפס כאדישות. זה הסיפור שלי כסטודנטית במכללת ספיר בשדרות שעדה כמעט מידי יום למטח קסאמים ולצפצוף הנוראי, שניות ספורות לפני הקול הצורמני "צבע אדום, צבע אדום" שכמה רגעים אחריו ניתן כבר לשמוע את הבום ולהרגיש את האדמה זזה.

לאחר מכן החיים נמשכים כאילו לא אירע מאומה: המבחן ממשיך (עם אופציה לגשת שוב במועד מיוחד) המרצה ממשיך בהרצאה וחברתי מסיימת את הסנדביץ'. אך החיים לא שבים לסדרם. כל רעש נפץ פעוט מפר את שלוותי. כשאני במכללה אני תמיד בהיכון: מאתרת מקומות בטוחים, בונה לי תוכנית מילוט.

בשנה הראשונה ללימודי לא ייחסתי חשיבות משמעותית לעניין. אז ההתראה הייתה "שחר אדום" ולגלגתי על חברותיי ש'עשו דרמה' מכל התראה.

יום אחד קו מחשבתי השתנה ללא חזור. נאלצתי להישאר במכללה לקבל ציון על עבודה שביצעתי וכשסיימתי את הפגישה נותרתי בה, על מנת לעבור על החומר הלימודי טרם אשוב הביתה לבאר שבע. השעה הייתה מאוחרת, אני יכולה לשער שהשעה הייתה שבע בערב. קול נשמע מתוך מערכת הכריזה, קול רובוטי נשי "צבע אדום" אשר חזר על עצמו: "צבע אדום". הפעם, שלא כהרגלי נשמעתי להוראות הבטיחות ויצאתי מתוך הקרוואן וחיפשתי מקום מוגן.

כשיצאתי המציאות טפחה על פניי. לא היה לי לאן ללכת. הבניין שהיה ממוקם צעדים ספורים מהקרוואן היה נעול ומתוך חשש ואי ודאות החלתי לדאוג. כעבור כמה רגעים ראיתי אותו, מלווה בשריקה ארוכה אשר נבלמה בנפילה. הבנתי שהקאסם נפל קרוב. הרגשתי את האדמה כאילו התעוררה משנתה. רעדתי והתחלתי לבכות.

רציתי לרוץ לעבר הקבלנים שבנו במה לקראת טקס סיום אשר נעשה תחת כיפת השמיים. מרחוק

ראיתי דמות אדם אשר ניתר מטר או שניים מעל האדמה מעוצמת ההדף, אך לא יכולתי לנוע. רגליי סירבו לי. מתוך הקרוואן יצאה אישה זרה לי, אשר למראה בכיי התקרבה אליי וחיבקה אותי בלי לומר דבר. המשפט היחידי שאמרתי היה": "את פשוט לא מבינה, את פשוט לא מבינה".

עוד לא התאוששתי מהקאסם הראשון וכבר נפל עוד קסאם. הפעם הוא חלף מעל המכללה וככל הנראה נפל בשטח פתוח. חשתי אובדת עצות. לא היה לי למי לגשת, לא ידעתי היכן להסתתר ותסריטים מעוררי פחד התנגנו בראשי, מסרבים לעזוב.

המקרה הזה התרחש לפני קצת יותר מחצי שנה. באותו היום, כשנסעתי הביתה במונית השירות, נוכחתי לדעת שהמקרה כלל לא הגיע לחדשות ולא דווח בכלי התקשורת כלל. למוחי התגנבה המחשבה שאולי אני היסטרית יתר על המידה.

לפני כניסתי הביתה, המתנתי מול הדלת הסגורה, הסדרתי את הנשימה, עטיתי על עצמי פנים של יום יום, הרגשתי מוכנה לכניסה. שחררתי אנחה ארוכה ופתחתי את הדלת. אימי הסכלה עליי ושאלה, כמידי יום, "מה נשמע?". החזקתי את עצמי ולא יכולתי יותר, פרצתי בבכי. היא ליטפה את ראשי כאשר סיפרתי לה את מהלך ההתרחשות. כשנרגעתי היא הדליקה את הטלוויזיה כדי להתעדכן, ולמרבה האכזבה השדרן הקדיש דקה אחת בה ציין בקרירות כי מטח קסאמים נפל בשדרות ואין נפגעים.

"אין נפגעים?" רציתי לצעוק, בוודאי שיש נפגעים. מספיק להסתכל בפניו של ילד בשדרות. מספיק להתבונן בסטודנט הממהר לעזוב הביתה. עצרתי ואמרתי "מספיק ,מספיק ,מספיק".

גם ביום שני שמעתי את קריאת ה"צבע אדום". יצאתי בשקט עם שאר חברי הכיתה למסדרון, ושבתי לאחר כמה רגעים לכסא שלי. המחברת היה פתוחה ועט שחור היה מנוח עליה. כאילו כלום…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים