עם הפלאשים – יהודי חבש/אתיופיה, 1974

8 ביולי 2013
מחקרים ודוחות חיצוניים

עם הפלאשים – יהודי חבש/אתיופיה, 1974

 
עם הפלאשים- יהודי חבש/אתיופיה,
ספטמבר-אוקטובר 1974
תוספות והבהרות 2007
תוכן עניינים
כתב וערך: צבי סבר, תל אביב, כסלו תשס"ח, דצמבר 2007
עם הפלאשים- יהודי חבש/אתיופיה, ספטמבר-אוקטובר 1974
תוספות והבהרות דצמבר 2007
הם ואנחנו מעם אחד
מכתב מצביקה סבר, 9.9.74, גונדאר-אתיופיה
מתוך עלון קיבוץ יפתח, אוקטובר 1974 , הודפס שוב בעלון ב- יח' סיון תשנ"א, 31.5.1991
קובץ זה נשלח לחוברת חג ה- 60 ליפתח, נובמבר 2007
טרמפ לפלשים
אני יושב בעיר דברק ומחכה לטרמפ מאז הצהריים והנה מסתבר שבמרחק 5 דקות הליכה מהעיר, גרים מספר פלשים ואחד מהם אף מדבר עברית. כבר עוד מעט לילה, התייאשתי מלחכות ולשם גיוון בחיים אני לוקח מספר נערים שיראו לי איפה הפלשים. תפסנו טרמפ שהוריד אותנו קצת אחרי הבקתות, אך בדיוק אנו פוגשים אדם מבוגר לבוש בבגדים דהויים, שעוטפים את כל האתיופים ועל כתפו גרזן. מסתבר שהוא פלשי, אך האיש שיודע עברית עזב צפונה זה מכבר. אז החלטתי לחזור ופתאום עלה לי לראש שהנ"ל עדיין לא יודע שאני ישראלי. אמרתי לנערים שיסבירו לו עניין זה. עוד לא גמרו לתרגם והמבוגר קד קידה עמוקה, תופס בשתי ידיו את ידי המושטת, מנשק את גב היד שוב ושוב וכשלרגע הוא מרים ראשו, אני רואה שעיניו נוצצות. אף פעם לא הייתי בכזה מצב והאמת שאני קצת נבוך. הוא מנסה להגיד משהו, אך התרגשות אוחזת בו והוא מסתפק בלהכות על לוח לבו עם יד שמאל. בסוף אומר שאמנם איננו יכולים לדבר, אך בלב אנחנו עם אחד. הנערים, שהם נוצרים, צוחקים ואני מרגיש לרגע שאנו שני יהודים בין גויים שמנצלים את העובדה שהם רבים ולכן גם צוחקים לנו. בלי בושה כעסתי עליהם ומיד הרצינו.
הנערים תרגמו שהמבוגר היה מוכן לטלפן לדובר העברית שיבוא, אם רק היה לו כסף לטלפן. עוד לא כל כך קלטתי את האווירה ומתוך מעשיות אני נפרד ממנו ואנו מתחילים לחזור. אך לאט לאט העסק נתפש ברגש שלי, אני מרגיש שמשהו מיוחד פה, אני מביט אחורה ורואה שהמבוגר תקוע כמו שעזבתי אותו ועיניו נעוצות בי. סביבו מספר אנשים שהתקהלו, אך הוא כאילו לבד. ואז אני מרגיש שאיני יכול כך סתם לסיים פגישה שכזו. אני עוצר ואומר לנערים שיקראו לאחת הנשים שעובדות בשדה. עוד זו מגיעה וכבר המבוגר נמוך הקומה מולי.
אמרתי להם שאם מאד חשוב להם הדבר, אשאר אצלם ללילה. המבוגר מאושר כילד, אומר שאין להם שום דבר לתת לי, אך רוצים שקודם כל אבוא לביתם. אני מרגיש שאני עומד לעשות מעשה טוב עם בני-אדם, נפרד ממלווי הנערים וכבר אני בקהל הפלשים. נשים קדות לי, ילדים נוגעים בי, כל הזמן רצים סביבי והשם "ישראל" מרחף בחלל.
כמו מילה קדושה
על צלע גבעה ארבע בקתות. שלוש עגולות עם גגות קש ואחת מרובעת עם גג פח. הנחתי את התרמיל לצד דלת אחת הכניסות, ארבע הנשים מזמינות אותי כל אחת לבוא לשתות קפה בבקתתה. המבוגר עושה לי הצגת פנטומימה לפיה הבנתי שאין לו כלום מלבד עשרת ילדיו, שתי ידיו, ארבע נשותיו והבגדים שעליו, אך הוא מסתפק בכך. מלבדם אני אפוף ילדים וילדים. אישה כותשת את גרגרי הקפה, מגיע פלשי שגר בגבעה ממול ואני מבין שמארחי מקטר בפניו על שאינם מסוגלים לדבר איתי בעברית. כדי שאבין את הרעיון המובע, השכן מכה באגרוף על כף ידו ואומר- "עיבריס, עיבריס", שאבין שיש איזה שוד ושבר בעניין השפה העברית.
הבקתה המרובעת עם גג פח, המבוגר, ארבע נשותיו וחלק מילדיהם
האישה מהבקתה הסמוכה הביאה לי ארבע ביצים. מכיוון וכבר למדתי להתנהג כמקובל באתיופיה, נתתים למארחת שלי. שלחו נער העירה, לקנות במיוחד בשבילי סוכר לקפה (הם שותים בלי סוכר, כי עולה כסף). קטפו עבורי קצת אפונה ושוב הקפדתי לחלק קודם כל לכל המסובים, לפני שאוכל בעצמי. 
בקיצור נהייתי "קדוש" ליום אחד.
כשהם קצת דיברו ביניהם והתפניתי לחשוב, מצאתי שבין רגעים נפלתי לעולם מיוחד. "אני מישראל" וזה מספיק לאנשים אלה כדי לתת לי מכל היקר להם. לנשק כפות ידי, להזיז ילד העומד בדרכי ולהסתכל עלי בארבע עיניים, אולי אפשר לשרתני במשהו. אני חושב שאני קצת צעיר מידי מכדי שיגיע לי כל כך הרבה כבוד. בעצם אני בתוך ומבחוץ לכל מה שקורה, לסירוגין. בינתיים הוצאתי יומני ורשמתי, כמובן שכולם הצטופפו סביבי לראות עברית. המארח גילה בקיאותו ואומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך… שקדשנו… שבת קדוש". הייתי מבסוט ממנו ועד סוף הערב וידאתי שהוא יודע את כל ברכת הדלקת הנרות כמו שצריך. כמובן שכל פעם מישהו הצביע על חפץ ושאל איך אומרים בעברית.
              
אותה התפילה אל אותו הכוח
ארוחת הערב כמובן אינג'רה עם רוטב ומעט גרגרים טחונים. הם הלעיטו אותי עד שבאמת כבר לא יכולתי יותר. ישבנו בבקתה ליד האש עוד שעה ארוכה ואחר כך נכנסתי לשק השינה, שכמובן שמתי אותו רחוק מכל קיר, כסגולה שלמדתי כנגד פרעושים.
בבוקר בקשו ממני לצלם אותם. הסבירו שהתפילה מתקיימת שם על קצה הגבעה. נתתי למארח תמונה יפה של ירושלים וכשכל הנשים והילדים עומדים ליד הבקתה המרובעת ומנופפים לי לשלום, המבוגר ואני חזרנו העירה. 
תמונה נפלאה זו היתה חוויה עצומה, הרגשתי שלמבוגר זה ולחנן אותה תפילה, אל אותו הכוח ולכן מוכרח להיות שהם ואנחנו מעם אחד. המרחק היחיד בינינו הוא גיאוגרפי.
עתה אני בדרכי לכפר פלשי השוכן ליד גונדאר, כשבכוונתי קצת ללמוד במדויק, במה אפשר לעזור להם.
אז כל טוב ולהשתמע,
צביקה- גונדאר
הבהרות:
-לעיירה דברק Debark הגעתי כאשר ירדתי ברגל מפסגות הרי סימיין. הרי סימיין הם ההרים הגבוהים באתיופיה ומצויים בצפונה. במשך אלפי שנים שמשו כ"מגן טופוגרפי", שסייע לבידודה של חבש מכיבושים ומהשפעות זרות. אני טיפסתי על הפסגות בהן חייתי עם להקות של קוף בבון, שהוא ייחודי (אנדמי) לרכסים אלו – ג'לדה בבון. בשל הקור העז בבון זה מוגן בשער ארוך ועדין, המהווה "מעיל" טבעי
הפלשים שלמרגלות הרי סימיין- מן המפורסמות הוא, שניתן לחלק את אוכלוסיית יהודי אתיופיה לשתי קבוצות עיקריות: הפתוחים, הנמצאים על ערוצי התעבורה העיקריים, באים במגע "עם העולם" וכך אף מושפעים ממנו (אלו הם הפלשים של אזור גונדאר והכפרים וולקה ואמבוור מייצגים נאמנים שלהם) והשמרנים, אלו שגם חוקרים בעבר כמעט ולא חדרו אליהם וכך אמונתם היא זו שהביאו מארץ ישראל, אחרי שברחו ממנה אל תוך היבשת השחורה (אלו הם הפלשים של הרי סימיין). רק יותר מאוחר, כאשר סיפרתי בוולקה על הפגישה עם משפחה זו בדברק והם גילו עניין רב במידע, הבנתי שזכיתי, על קצה המזלג, לפגוש באוכלוסייה מיוחדת זו.
יותר מאוחר, כאשר כבר הייתי מעורב בסוגיית עליית יהודי אתיופיה לארץ, אוכלוסייה זו של הפלשים מסימיין היתה "הבעייתית", משום ריחוקה וניתוקה הגיאוגרפי מחד ותפישותיה הדתיות השמרניות מאידך. לך תסביר להם שיש רבנים בישראל הטוענים שהם "יהודים עם חמת הספק". היו בהם כהנים שעמדו על כך, שאם אלה פני הדברים, יש לדחות את הגאולה למועד שיהודים אחרים ישכנו בירושלים…
ג' תשרי תשל"ה, 18.9.1974 
חיים עם שבט הפלאשים באתיופיה
יום בכפר וולקה
בלילה ישנתי בשק שינה, על גבי רצפת בית הספר. בית הספר איננו אלה שלושה חדרים עשויים קורות עץ שטחו אותן בבוץ ועליהן גג מפח. את בניית בית הספר תרמו יהודים מאנגליה וכך היה כסף לקניית הפחים עבור הגג.
בית הספר בוולקה – הילדים משחקים משחק שלימדתי אותם "גולם במעגל". מימין צופה ונהנה יאיר המורה ובפתח אבא אורי.
בבוקר, אחרי שקמתי, הלכתי לתפילת שחרית בבית הכנסת. זוהי בקתה עגולה, עם גג מפח שבקודקודו מגן דוד. בתוכו ארון הקודש ובו ספר תורה מישראל, שולחן ועליו מפה, עליה רקום "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" (…), ומספר ספסלים לאורך הקירות.
בית הכנסת בוולקה (ערב צום גדליה ולכן כל הכפר נאסף)
כמידי יום גם עכשיו אנו מתי מספר בבית הכנסת. יאיר בן ברוך, שהוא מורה הכפר והולך קבוע עם כיפה, "אבא דן"- כהן, רווק כבן 30, מאזור הרי סימיין, שהחליט לעלות לישראל ובא הנה כדי ללמוד עברית (אל כהן פונים בשם כבוד "אבא") ואני.
אחרי התפילה הלכנו אל בקתתו של יאיר. אבא דן יושב בצד ואוכל לבדו. הוא נשבע שעד שתדרוך כף רגלו על אדמת ארץ ישראל, אינו אוכל ושותה כלום, אלא זרעים, תפוחי אדמה ומים. כל הכבוד לו. בבקתה שלושה חדרים: באחד מיטה, בשני כדים מחמר, קערות מתכת וכלי מזון. החדר השלישי, הגדול מכולם, בו אנו יושבים. בחדר זה מכל קיר בולטת מדרגה, שעליה עורות עיזים. ביום משמש לישיבה ובלילה אלה דרגשי השינה. יש בחדר שולחן קטן ועליו בקבוקים וטרנזיסטור, ספסל קטן ושתי ילדות מפוזרות על הקרקע, שהיא רטובה תמיד, כי שוטפים הכל בתוך החדר. חביבה, אשתו החביבה, הצעירה והיפה של יאיר, גמרה להרתיח את התה, בשקע בקרקע המכוסה מתכת, שהוא תנור הפחמים הקטן שבמרכז החדר והסבנו לאכול.
קוראים לילד כלשהו מבחוץ, הוא עובר בינינו עם קופסת פח, יוצק ממנה מים ואנו רוחצים את ידינו ("נטילת ידיים" זוכרים?..).  אז חביבה שמה על הקרקע בינינו כלי מקש ובו משטח גדול של אינג'רה (הלחם האתיופי- גדול, שטוח, קצת ספוגי וחמצמץ). למרכז האינג'רה הוסיפה חביבה רוטב חריף. בוצעים ביד חתיכה מהאינג'רה, טובלים אותה ברוטב וכך אוכלים. כשסיפרתי פעם לאבא דן שבארץ אוכלים עם דבר כזה, שנקרא מזלג, הוא פשוט לא תפס על מה אני מדבר. כשגמרנו לאכול, עברה בינינו בתם, מרים בת ה- 4, עם קופסת המים ושטפנו שוב את ידינו. 
אנו משוחחים וחביבה נותנת את מה שנשאר מהמזון לילדותיה, מרים ורבקה.
חביבה מכינה אינג'רה בכניסה לבקתה ולידה הבת הקטנה, רבקה.
היום הוא יום שמש יפה, לכן יצאתי והלכתי לרחוץ עצמי ובגדי בנהר. ממש תענוג. כפר פלאשים תמיד יהיה ליד נהר.
אחרי שחזרתי מהנהר ותליתי בגדי לייבוש על ענפי עצים, הלכתי למפעל הקטן לפסלונים, שנתרם על ידי יהודים מאנגליה. המפעל מודרך על ידי יפני ועושים בו, בתנור גדול, פסלונים לתיירים.
מוכרי הפסלונים ותיירת 
   
הפסלון המבוקש ביותר, כמייצג את השבט היהודי, דמות "אריה יהודה" ולראשה מגן דוד
ליד המפעל עובד אברהם באריגה. התיישבתי לידו. אברהם אורג ביד, בשיטה העתיקה ביותר, את הבד שכל האתיופים עוטים בו, הנקרא "שאמה". אברהם למד קצת עברית אצל יאיר המורה והוא מספר לי את סיפור חייו: לפני שנים גר בכפר הפלשי מחסניית ועסק במסחר. בינתיים מתה עליו אשתו והשאירה לו שלושה ילדים. גוי אחד העליל עליו עלילות, עד שיום אחד אברהם הכהו קשות. הוא נלקח למשפט ומכיוון שהתובע היה נוצרי והפלאשים שנואים על הכל, יצא אשם, נגזר עונשו וישב בכלא ואף שילם סכום כסף לגוי. אחרי שיצא מהכלא הגוי עדיין מחפש אחריו, לכן עבר לכפר זה, בו הוא אורג. בינתיים נשא לו כאן אשה חדשה וכבר יש לו שלושה ילדים ממנה. 

 אברהם האורג
אשה טווה חוטים עבור אברהם האורג
אשתו של אברהם מביאה לו את ארוחתו, הפסיק לעבוד, הזמינני להצטרף וסעדנו אינג'רה וחתיכות תפוחי אדמה. לפי בקשתי לא חזר לעבוד, אלא הלכנו להסתובב בכפר. אחר כך יצאנו אל מחוץ לכפר לביקתתו של הכהן "אבא טספהון ברוך". הכהן עצמו עסוק במקצועו, אריגה. בינתיים נחמד לי לשוחח עם נכדתו, שיודעת קצת עברית, אותה למדה אצל יאיר המורה, שאבא טספהון הוא דודו. גם אותו הפסקתי מעבודתו. שלפתי את תמונות ירושלים שאני נושא עמי והשמחה וההתפעלות היו מושלמים. כל בני הבית חדלו מעיסוקם ומשתדלים לקבלני בכבוד מלכים. זה לא בזכותי, אלא בזכות שאני ישראלי. 
הבקתה של משפחת אבא טספהון ובחזיתה שני הקסים (כהנים), אבא דן ואבא טספהון וביניהם ילדים
תמונה זו חוזרת בכל בית פלאשי אליו אני נכנס ואומר "שלום". אני לא חושב שאנחנו מסוגלים לתת את כל עצמנו ורכושנו לאדם, רק על שום שהוא שייך לעם שלנו. למשל, יש פלאשי אחד עשיר, אלקה יעקב. כאשר הגעתי לשטחו בכפר סוגוג' (דמביה), ליד הכפר מחסניית, לקח אותי לביתו ואדם זה, שגילו 63, שחט כבש במיוחד לכבוד בואו של צעיר בן 23. ולמה? כי הצעיר הוא מישראל!   באמת שהרגשתי, שזה לא מגיע לי.
אלקה יעקב העשיר מאזור מחסניית ומשפחתו, על רקע שני בתים של המשפחה
בינתיים בביתו של אבא טספהון, סיפרתי קצת על ירושלים. למדתי לאהוב כהן זקן וחביב זה. לפני שעזבתי קבלתי מתנה, שלוש ביצים, שאתנם כמובן לחביבה ונפרדתי מהם, כאילו כבר זמן רב שאנו מכירים.
הלכתי לבית הספר. עכשיו חופש גדול, רק ילדים שלא עובדים באים ללמוד. אז בדרך כלל אני מלמד שירים, שיחה בעל פה והחלק החזק שלי הוא העברת משחקים. תארו לכם, שיש ילדות שמשחקות מחבואים, כשאחיהן הקטן קשור על גבן.. היום התלמיד היחיד הוא הכהן "אבא דן". קצת למדנו מתוך ספרים שנשלחו מישראל. אני שונא מקום סגור ולכן יצאנו לטיול לימודי בכפר. מקצת שהוא מדבר, למדתי שהוא כהן בדרגה נמוכה, עבר בין הכפרים והדריך בשאלות דת. אני אומר לו, זה נפח ועמדנו להסתכל.
מספר גברים יושבים סביב גחלים לוחשות. האחד מפיח אש בגחלים, על ידי שני שקי עור אשר מכל אחד מהם יוצאת קרן קטומה של פרה. הוא פותח את השקים ומכווצם ומכל שק יוצא משב רוח העובר דרך הקרן אל הגחלים הלוחשות. אחד מהנפחים מוציא מידי פעם ברזל לוהט מהאש והשניים האחרים צרים לו צורה רצויה, בעזרת מכות פטישים (הם מכינים גרזנים, פטישים, חוד למחרשת שוורים, סכינים). זו מומחיות בלעדית של הפלאשים ולכן הם נחשבים באתיופיה לחכמים. אך בכל זאת, כלי המתכת נמכרים במחיר זעום.
הנפחים
המשכנו ועצרנו בין מספר בקתות מסודרות בקשת. הרבה לכלוך ובתוכו מפוזרים ילדים ונשים. הנשים, חלקן טווה חוטים מכותנה, חלקן עושה כלים לבית מהבוץ שלרגליהן, כלומר הן כדריות. את כלי הבוץ שורפים במדורה ואחר מוכרים בעיר השכנה. יש הרגשה שאני ב "היום לפני 2,000 שנה".
הבקתות ובחזיתן הילדים ועבודות הכדרות
הכדרית
ליד כל בקתה יש מבנה קטן מפח או מענפים שהוא "בית נידה". באחד מהם יושבת אשה ובזרועותיה חבוק תינוקה. וזהו ההסבר, על פי אבא דן: לפי הכתוב בתורה, כשיש לאשה "מחזור" היא צריכה לשבת ב"בית נידה" 7 ימים. אסור לה לעשות כל עבודה, או להיכנס לבית כלשהו. מותר לה להסתובב בשבילי הכפר. אחרי לידה, אם ילדה בן תשב 40 יום בבית הנידה, אך אם ילדה בת תשב 80 יום. מנהג זה הונהג בשל חוסר האמצעים לניקיון שהיו בתקופת אבותינו ובעצם עד היום הוא מקובל אצל הפלאשים. לי בהתחלה זה צרם, כי זה נשמע כמו נידוי, אך במהרה מתרגלים ומוצאים שזהו מן סתם חופש ובטלה לאשה. אחרי לידה זו ממש חופשת לידה. בטח תמצאנה נשים במשק שתצענה להנהיג מנהג זה.
שני טיפוסים של בית נידה, למעלה מבנה נמוך מגיבוב של פחים ולמטה מבנה ראוי יותר, בפתחו אישה. מעגל האבנים מגביל את שטח תחום הטומאה
המשכנו ונכנסנו לבקתתם של עובדי אדמה. סב המשפחה חולה מאד, אך אין בידם כסף לקחתו לבית חולים בעיר. מבקשים אולי יש לי תרופה בשבילו. נתתי לו משקה נגד קלקול קיבה, לא יעזור, אך גם לא יזיק ויועיל מבחינה פסיכולוגית.
מהכהן אבא דן למדתי, שגורלם של הפלאשים האיכרים קשה. אסור להם לקנות אדמה, כי הם זרים במדינה ("פלאשה" באמהרית פירושו- זר, גר) והנוצרים, בעלי הקרקעות, גובים מס של כ-50% מהיבול ועיתים אף יותר. מכבדים אותנו בשיכר המקומי- טאלה (גרעינים טחונים השרויים במים עד שהמשקה תוסס ומחמיץ), דווקא טעים. בימים הבאים, בחור ממשפחה זו התייאש ממצב זה והחליט להתגייס לצבא. שם לפחות בגדים ואוכל חינם. הסב איים שיקלל אותו עם מותו ויאיר המורה ואני, הוכחנו אותו שצעדו פזיז ומוטעה. הוא מזלזל וכבר נתן הסכמתו לצבא. חבל, כי בטוח שבכך יצא משבט הפלאשים.
חזרנו לבית הספר, שלידו יושבים ילדים ומחכים לתיירים, כדי למכור להם מפסלוני המפעל. אבא דן רושם את המילים החדשות שלמד ממני ומידי פעם סופג את רוגזי. מה לעשות? אני מורה קפדן. ממש מרתיח אותי כשלא כותבים נקי, בסדר ואת כל מה שאני רוצה שירשום. כל אחד והאופי שלו. עוד אנחנו כותבים ונכנס אביו של יאיר, הכהן אבא אורי בן-ברוך. כשהוא נכנס כמובן אנחנו קמים, עד שייתן רשות לשבת. הוא שמח ללמוד בעזרתי עוד קצת מילים בעברית וזה נחמד ללמד אדם כזה מבוגר. אבא בן ברוך בן 75, זקן קצר לו ולראשו מלופף בד לבן. אדם מלומד, צעיר באופיו ומאד חביב. בנוסף על מעלותיו אלו הוא הכס (הכהן) הגדול של הפלאשים, לפחות אלה הגרים בחבל גונדאר, ביתו כ 41 ק"מ מוולקה, אך ככהן הוא עובר בין הכפרים, מדריך, מלמד ופותר בעיות שבינו לבינה בתוך המשפחה. כך הוא שוהה עתה בוולקה.
הכהן הגדול "אבא אורי בן ברוך"
עם ערב הלכנו לבית הכנסת לתפילת ערבית. תחילה מתפללים מהסידור הישראלי, בעברית, ואחר שני הכהנים, "אבא אורי" ו"אבא דן", שרים בעל פה את התפילה, בשפת געז. נעים לשמוע את ניגון שירתם (השירה משובצת במילים עבריות: קדוש, אדוני, ישראל, שמות מקומות ואנשים). (היתה תקופה בה נרדפו הפלאשים. מפחד הרודפים תרגמו הכל מעברית לגעז, שהיתה אז השפה המקובלת. בינתיים חלו שינויים וזו נשארה שפה עתיקה הידועה למעטים. על הכהנים לדעת את התפילות בעל פה, למקרה שגם הספרים שתורגמו לגעז יושמדו).
כבר חושך ואחר התפילה נכנסנו לבית יאיר. שוב אינג'רה עם רוטב, לשם גיוון קצת אפונה מרוסקת כתוספת. כשגמרנו לאכול היו מרותקים כולם לטרנזיסטור, שאחרי שהסתיים בו הפזמון הפופולארי "אתיופיה תיקדם, תיקדם תיקדם" (כלומר שיר המהפכה על כך שאתיופיה תתקדם בזכות המהפכנים), סיפר הקריין על התקדמות המהפכה ועל שחיתותו של הקיסר, היילה סילאסי. לאחר מכן, בתרגומו של יאיר, תחקרתי את "אבאאורי" ולמדתי הרבה על היסטוריה ומנהגים של השבט היהודי "פלאשה":
היסטוריה ומנהגים של השבט היהודי "פלאשה"- על פי הקס "אבא אורי בן ברוך"
היסטוריה- 
פעמיים ירדו יהודים מישראל מצרימה. פעם אחת בזמן גלות בבל ובפעם השניה אחרי הירצחו של המלך גדליה (נרצח בידי יהודים). הקהילה במצרים גדולה וכוהנה הגדול הוא און. עוברים ימים ועל מצרים שלטת רומא. הקיסר הרומי אוגוסטוס מצווה להשמיד את היהודים. באותה העת בישראל היוונים, ולכן אין ברירה ובורחים דרומה. העם חוצה את הנהר גיחון (הנילוס), חלק מהעם מגיע לקוארה, שבתוך חבש בגבול סודאן וחלקו מתיישב לאורך הנהר טקאזי, עד אקסום. לא עובר זמן והפלאשים, שלהם אמונה באל אחד, גדלים ומתעצמים ו- 7 מלכים ומלכות פלאשים שולטים על חבש. המלך האחרון , "המלך פלאשה גדעון", נגדו קמו שבטים רבים והוא הפסיד. יוצאות גזרות נגד הפלאשים, מתרגמים את התנ"ך לשפה המדוברת אז, שהיא געז. את הכיפה מחליפים בבד לבן העוטף את הראש וכך עושים מאמצים לא לבלוט, אך לשמור על הדת. אחר קם מלך המוצא תועלת בפלאשים, על שום מקצועותיהם (נפחים, כדרים וכדומה) ומקצה להם אזור והעם קצת משתקם. אחרי מותו שוב גזרות נגדם ועד היום אסור להם לקנות קרקעות. השלטונות מקשים בכוונה את חייהם, הם זוכים לשמות גנאי רבים.
אובליסקים שנותרו שלמים בעיר העתיקה אקסום, אחרי שהמלכה היהודייה, יהודית, ניתצה את רוב האובליסקים, משום שייצגו אמונה באלילים
מפת התפוצה של הפלשים באתיופיה (צפון אתיופיה: מאקסום ועד מקורות הנילוס הכחול, במחוזות טיגרה וגונדאר)
האזור בו חיו הפלשים בצפון אתיופיה: מאקסום ועד מקורות הנילוס הכחול בימת טאנה, סביב העיר בהר דאר. במחוזות טיגרה וגונדאר
לפני כ-100 שנים עשה המיסיון מאמץ גדול וניצר את רוב העם (על ידי שהציע כסף ותנאים חומריים), כלומר הצליחו לנצר בסביבות חצי מיליון. היום הם רק 25 אלף, מצב הדת בהתדרדרות, הצעירים רוכשים השכלה במוסדות הממשלתיים וכך יוצאים מהשבט. הכהן הגדול אומר, שאם המצב יימשך כך, היינו אינם תושבי קבע באתיופיה מצד אחד ומן הצד השני הרבנים בישראל לא מכירים בהם כיהודים, פשוט ייעלם עם זה.
חגים ומנהגים
הפלאשים נוהגים בדיוק כפי שכתוב בתנ"ך !!
החגים הגדולים- פסח, סוכות, פורים (רק שלושה ימי צום תענית אסתר), ראש השנה, שבועות, חנוכה (הדליקו 8 נרות ביום אחד).
מועדים– חתונות, קבלת שבת, ימי צום, כיפורים, תשעה באב (16 ימי צום, רק ביום), צום גדליה.
      יש– ברית מילה ועוד מנהגים כשלנו.
     אין– בר מצווה, תקיעת שופר בראש השנה ועוד.
שונה מאיתנו– מנהג בית הנידה (מתקיים כתבו וכלשונו על פי ספר ויקרא, פרק יב' פסוקים א'-ה' "אשה על נדתה"), קבורה רק שניים נכנסים עם הארון לבית הקברות (ואחר כך הם במעין נידה ועוברים טיהור עם אפר של פרה אדומה שנשרפה), מניין בבית הכנסת הוא 12, כמספר השבטים. קרבנות- עד לפני מספר שנים העלו קורבן בשלושת הרגלים, ברית מילה לבת עשו עד לפני זמן לא רב.
 
נוסף אצלם
כנסים- בשל התנאים ותפוצתו של השבט על פני שטח גדול, לפני החגים הגדולים מקיימים כנסים, כדי להסביר לכל העם את חוקות החג.
סיגד (השתחוות) – פעם בשנה כל העם מתכנס ולומדים ביחד את עיקרי התורה.
יחס לגויים – אין לגעת בגוי, לארחו בתוך הבית או להתארח בביתו.
חתונה – נערה נישאת בגיל 15, כדי שגוי לא יחמדנה.
תפילה – על ידי הכהנים ובשפת געז והעם מקשיב. יוצא שהעם לא פעיל בדת יום יום, אלא רק שותף בחגים ומועדים.
דעתי– אני באמת לא מבין גדול בתורה של עמנו, אך דעתי הצנועה היא שהשבט שחייתי איתו, אינו אלא שבט יהודי. על כל פנים ככה אני קורא לאנשים, שאומרים "ה' אחד ושמו אחד". מרגיז אותי שהרבנות לא הספיקה משך 26 שנה לעשות ממש משפט רציני על נושא זה (מ- 1948 ועד 1974) ואחרי שראיתי אותם מאושרים כשהתארחתי אצלם, כי אני מישראל וממש מיואשים, כשאנו משוחחים על נושא גורל הפלאשים, מאד הייתי רוצה לראותם בישראל.
הבהרות:
פראנג'י/פראנג'ו– כך כינו אותי המקומיים באתיופיה, זהו כינוי גנאי מזלזל לכל הזרים, הלבנים, כי אדם נורמלי הוא כהה עור… (ובקניה קראו לי "מוזונגו"= קלוף עור..)
הכפר וולקה WOLAKA – נמצא על אם הדרך, ממש סמוך לעיר הגדולה גונדאר GONDER. בכפר מתפרנסים מכל העבודות המסורתיות של שבט הפלאשים: נפחות, כדרות, טוויה , חקלאות כעריסים של בעלי הקרקע, אך גם מעשיית פסלוני דת קטנים, אשר תיירים הבאים לראות כפר יהודי, קונים בחפץ לב.
בית הכנסת בוולקה – נבנה כתרומה של יהודי אנגליה. לכן לא בהכרח צורת המבנה מייצגת את מסורת אלפי השנים של הפלשים. ספר התורה אף הוא אינו בשפה המקורית בה התפללו יהודי אתיופיה, געז, כי אם בעברית ולכן מתפללים בעזרתו רק מי שהשתלמו בארץ או מי מתלמידיהם כאן.
     
דמות "אריה יהודה" ולראשה מגן דוד, כעיטור ליד דלת בכניסה לבית בכפר
מגן דוד – כנראה שסימן זה לא שימש כסמל אצל הפלאשים, עד הגיעו של יעקב פייטלוביץ' (1904) ובעקבות השפעתו נקלט על ידי מי שעמם בעיקר בא במגע, כלומר הפלאשים במחוז גונדאר. כך ראיתי את הסמל מופיע ברום בית הכנסת, בפסלונים הנמכרים לתיירים וכקישוט בכניסה לבקתות.
מיקום כפר פלאשי– הפלשים תמיד יקימו את כפרם סמוך לנהר, על מנת שיוכלו לקיים מצוות רחצה בנהר לפני כניסת השבת. גם בכך הם מאד נבדלים משאר שבטי אתיופיה. בעוד רוב השבטים מתרחצים רק בימות הגשם, בשלולית נקויית או בנהר, הרי שהפלשים חייבים להתרחץ כל יום שישי וכך בריאותם עולה לעין ארוך על זו של שכניהם הגויים.
אלקה יעקב, העשיר מאזור מחסניית– בשנה בה חזרתי לשרת בקבע, 1975, מצאתי שבנו, באבו יעקב, עלה לארץ ומשרת כרב"ט ברמת הגולן. ב-1987 כבר היתה כל המשפחה בארץ, בעיר לוד והבן, מלימו יעקב, השלים תואר ראשון בסוציולוגיה וכלכלה, באוניברסיטת תל אביב.
קס– כהן נקרא "קס" באמהרית. 
תופעת הנזירות– "אבא דן" היה אדם לא נשוי, כלומר נזיר המקדיש חייו לדת. זו תופעה יוצאת דופן ביהדות והתקיימה רק בגולת אתיופיה.
צום גדליה– מאחר ואחרי רצח גדליה (585 לפנה"ס) ברחו מהארץ ומאז לא יודעים מה קרה בישראל ועם שאר יהדות העולם, זהו האירוע עבור הפלאשים וצום גדליה, בכל שנה, הוא אירוע היסטורי גדול לשבט (586 לפנה"ס חורבן בית ראשון ושנה אחר כך, 585 לפנה"ס, נרצח גדליה ע"י יהודים משום שהיה שליט מטעם הכובש, כלומר יהודי אתיופיה לא הכירו את כל שהתפתח ביהדות מאז (תורה שבע"פ ועוד) ובטח לא את חורבן בית שני ומה שהתרחש בעקבותיו). זכיתי לצום עמם בצום גדליה. כן, ארוחה מפסקת זה אינג'רה עם רוטב וחתיכת בשר קטנה, מהשחיטה הכשרה של הכבש.
ספר התנ"ך האחרון שהכירו ומופיע בתרגום לגעז- מלכים ב'. שם בסוף הפרק האחרון בספר, פרק כה', מצויין שגדליהו בן אחיקם מונה כ"שליט מטעם" על ידי הבבלים, הדבר עורר את כעסם של היהודים שלא הוגלו ובפסוק כה' כתוב לאמור "ויכו את גדליהו וימת". לכן כה הקפידו הפלשים במנהג "צום גדליה", שהוא האירוע היהודי האחרון לו היו שותפים אבותיהם בארץ הקודש.
סמוך לבית הכנסת- הכסים בתפילה, בתום השחיטה הכשרה של הכבש, בארוחה המפסקת בצום גדליה
ליד בית הכנסת- הנשים לבושות חגיגי, לכבוד טכס הכניסה לצום גדליה
משפחה עשירה יותר, בהחלט לבושה בהדר רב
ממלכה יהודית מחוץ לארץ הקודש– 600 השנים בהן היתה מלכות יהודית בחבש, הן תופעה ייחודית בהיסטוריה היהודית, של קיום ממלכת יהודים שלא בארץ הקודש!!
הקיסר היילה סילאסי1936-1941 הצבא האיטלקי כובש את אתיופיה, הקיסר בורח ואף שוהה בגלותו בעיר ירושלים. בשנים אלה הפסיקה הפעילות היהודית הבין לאומית ליצירת קשרים עם יהודי אתיופיה ולמרות הקשיים, הם מחזיקים באמונתם, שיזכו לעלות לירושלים. ב 1941 סוף הכיבוש האיטלקי, היילה סילאסי שב להיות קיסר אתיופיה ומשנות ה – 40 ועד שנות ה – 70 כוננו יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל ואף יחס טוב מצד השלטון לפלשים.
הקיסר- גור אריה יהודה היילה סילאסי Haile Selassie I
הפלשים FALASHA (JEWISH) באמהרית Falusi zsidó– קרויים גם: יהודי אתיופיה, ביתא ישראל. יש הגורסים שמקור המילה "פלאשה" הוא- זר, גר ויש הטוענים לפרוש- פולש, מי שחדר לשטח לא לו. מכל מקום זה היה כינוי גנאי, שהוצמד ליהודים תושבי חבש/אתיופיה.
ובינתיים בישראל- כולל העליות החשאיות והגלויות
אחר כל הקורות אותי עם הפלשים, יהודי אתיופיה, חזרתי לארץ וחתמתי שנה קבע בצנחנים. מספר ימים לפני שלבשתי מדים, נפגשתי ביוזמתי עם כבוד הרב הראשי הספרדי, הרב עובדיה יוסף, משום שהבטחתי למנהיגי הפלשים בחבש, שאביא את דברם לפני הסמכות הדתית בישראל.
הימים היו מורטי עצבים עבור הקהילה של יהודי אתיופיה, משום ששנה קודם פסק הרב הספרדי שהם יהודים, על בסיס פסיקות של גדולי תורה ספרדים מלפני כמה מאות, אך היה ידוע שמתקיימים דיונים בישראל בעניין יהדותם ופסיקה לכאן או לכאן משמעותה היסטורית. אז נכנס לו בחורצ'יק צעיר, חמוש בשערות ארוכות, מחרוזות וצמידים, שעדה על עצמו באפריקה והוא אמור להשפיע על פסיקתם של הרבנים הראשיים (הספרדי, הראשון לציון הרב עובדיה יוסף והאשכנזי, כבוד הרב שלמה גורן).  
הרב עובדיה יוסף
הרב הקשיב לכל הקורות אותי וביקש לדעת- מדוע אני חושב שהם יהודים? סיפרתי לו שבערבי שבת נהגתי לשבת עם הקייסים, הכוהנים של הפלשים וילד, שידע עברית, תרגם להם את דברי ולי את שיחותיהם ובאחד מימי השישי מצאתי שיושבים עמי ששה כוהנים אך יש שבע דעות… בו במקום ידעתי שבקרב אחיי היהודים אני יושב. הרב נהנה מהסיפור וצחק בפה מלא, אך בהמשך הסביר לי מעט מהקשים ההלכתיים. כצעיר פוחז הפלטתי לעברו, שאחרי שהספרדים בישראל סבלו מההתנשאות של האשכנזים עתה ניתנת להם ההזדמנות להתנשא על יהודי אתיופיה וחבל שהוא לא עומד בפיתוי. הרב הרהר מספר רגעים, לאור חזותי ההיפית החריגה מאד במעונו, סיכם לעצמו כנראה עם מי יש לו עסק ובמקום להעמידני במקומי ולומר "תצא בחוצה" הוא, בסבלנות רבה, פירט כמה מהאמירות הכלליות שאמר קודם לכן. לא ממש עקבתי, כי איני מצוי בעולמה של תורה, אך הבנתי שהנושא הוא הרבה יותר ממורכב. 
לקראת תום הפגישה, כששמע ממני שתוך מספר ימים אני מחליף את תפאורת ההיפי במדי קצין בצנחנים, קם, טפח לי על השכם ואמר "יהיה בסדר" תוך מעין קריצה חביבה בעינו. ואמנם בתוך מספר שבועות פורסם, שהרבנים הראשיים פסקו, כי ביתא ישראל (הפלשים/בית ישראל) הם יהודים לכל דבר, פסיקה שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה.
בהמשך דרכי, כבר במסגרת המילואים, הייתי חלק ממטה בבור, הממוקם מתחת לקריה (תל אביב), שעסק במתארי עומק. מה רבה היתה התרגשותי לקחת חלק במבצעים, החסויים והגלויים, של עליית היהודים מאתיופיה:
על פי מקורות זרים יהודי אתיופיה ברחו מכפריהם ואחרי מסעות רגליים קשים ומסוכנים, התקבצו במחנות פליטים בסודן.
יהודי אתיופיה חוצים מדברות בדרכם אל מחנות הפליטים בסודן
אותם המקורות יודעים לספר, כי לוחמים של היחידות המובחרות הישראליות, נחתו במסוקים במדבר הסודאני והעלו עליהם עשרות מיהודי אתיופיה, ששהו במחנות הפליטים בסודאן.
משאיות הגיעו למשטח מדברי ומהן ירדו יהודים שנאספו מהמחנות בסודן. עם לילה נחתו בשטח מטוסים מישראל ואספו את העולים (הסבר מתוך פרסום במקורות זרים)
תיאורו של הנער אווקה זאנה, שנאסף מהשטח על ידי יחידת שלדג:
"יחפים הלכנו בשדות קוצים אך הרגליים שלנו, שכבר עברו מסעות ארוכים, דרסו את הקוצים. הגענו לוואדי, שם ריכזו אותנו. חיכינו בשקט מוחלט למשאיות שייקחו אותנו למטוסים. במשאיות היה צפוף וחם ורבים מהחולים התעלפו. הגענו למדבר שבו הוכן מנחת למטוסים. אנשים חיפשו את בני משפחותיהם ומתוך הכאב הגדול קמה התרגשות גדולה. אנשי הקשר הרגיעו אותנו, כי חששנו מהמטוס שלא הכרנו וחיכינו באומץ למפלצת שאמורה לנחות בכל רגע. המטוסים שנחתו יצרו ענני אבק שכיסו אותנו ואת המדבר. נסנו על נפשותינו לתוך המדבר, מנסים להציל את נפשותינו מהמפלצות. המפלצת פתחה את בטנה ויצאו ממנה אנשים לבנים, שונים מאיתנו ועם בגדים מוזרים. הם אספו אותנו והכניסו אותנו למפלצת ושם פגשנו את קרובינו שהתפזרו. (מקור: רשת האינטרנט)
כאשר הורעו התנאים במחנות נעשה מאמץ מרוכז, "מבצע משה" 1984, במהלכו המריאו כ 8,000 יהודים מסודאן לישראל. במבצעים אלו נחתו בשטח, כלוחמי יחידת שלדג, שניים מחניכיי בקבוצת צבר, ניר יפה ויפתח עינב, אך גם עמר שלוי מקבוצת אלון וגם גלעד עינב מקבוצת שיטה, אף הם לוחמים בשלדג.
ב 1974 נכנסתי לאתיופיה זמן קצר אחרי המהפכה, בה אנשי הצבא הדיחו את הקיסר, היילה סילאסי ובמקומו העלו לשלטון את מנגיסטו היילה מרים. הדאגה הייתה רבה בקרב הפלשים וישבתי אז עם מנהיגיהם על תוכניות בריחה להרים הגבוהים, הרי סימיין. אחרי עזיבתי החלו אמנם להתנכל ליהודים, אם כי לא בצווים כוללים אלא כלפי יחידים, בעיקר מי שנחשדו בפעילות למען עליית יהודי אתיופיה לישראל. ב-1991 מנגיסטו מודח ושארית פקידי הממשל, תמורת 40 מיליון דולר סמליים, מוכנים לאפשר הוצאה מהירה של היהודים. בחג השבועות 1991, התקיימה "רכבת אווירית" ובמהלך "מבצע שלמה" הועלו לישראל, בתוך פחות מ-48 שעות, כ-14,000 מיהודי אתיופיה, היישר משולי שדה התעופה של הבירה אדיס אבבה. בשדה אף הוקם מטה קדמי של היחידות המובחרות. גם במבצע זה נטלו חלק בני יפתח.
מטה היחידות המובחרות, בשולי שדה התעופה של אדיס אבבה

בלילה, איסוף האנשים וניתובם למטוס בעזרת חבלים, לקראת עלייתם למטוסים
ביום, רצים בשדה בשביל להספיק
ילדה תומכת בשתי אחיותיה הקטנות, בעליה בכבש המטוס
יהודי אתיופיה יושבים צפופים על רצפת המטוס ואחד המארגנים עובר בין הנוסעים
"מנוחת הלוחם"- בשולי השדה של אדיס אבבה, נחים אנשי המטה ולוחמי היחידה, עם תום עיקר המשימות
מפת סיכום – שלושת "מסעות העלייה" שעשו יהודי אתיופיה

מפת שלושת "מסעי העליה" שעשו יהודי אתיופיה- מסעו של אבא מהרי 1862 שנכשל, מבצע משה 1984, המעבר לאדיס אבבה 1990 ויותר מאחר העלאתם במבצע שלמה 1991.
פלשמורה– כפי שציין הכהן הגדול, אסור לפלאשי לבוא במגע עם לא יהודי וזה הדין גם כלפי מי שהמירו דתם, הפלשמורה. הזהירו אותי לא להיכנס לכפרים שלהם. והנה, כאשר עלו לישראל, הראשונים להיקלט היו הפלשמורה, משום שכבר באתיופיה חיו בקרב הגויים, כולל בערים הגדולות ועד מהרה ניווטו דרכם להיקלט כאן בממסד הדתי והפוליטי. כך גם מצאו עצמם במשרות מפתח "והנהיגו" את מאבקי העולים כנגד החלטת הרבנות בישראל. 
הניסיונות להיאבק בהחלטת הרבנות על "יהודים בספק"

המאבק בהחלטה (הכוללת את "מחמת הספק")- החלטת הממסד הדתי בישראל, שהם יהודים אך "מחמת הספק" עליהם לעבור ברית מילה "סמלית", שזה ביצוע חתך זעיר והקזת דם לגברים וטבילה במקווה לנשים. זה היה עלבון עצום ליהודי אתיופיה, שכל כך הקפידו על קיום ברית המילה והטוהרה במשך כ-2,500 שנות חייהם בגולה. הובלת המחאות וההפגנות על ידי צעירי הפלשמורה יצרה אנטגוניזם, מצד ההנהגה הוותיקה באתיופיה, שראתה בהם בכלל אנשים מנודים. מי שהיטיב לנצל זאת היה השלטון בישראל, שעשה הפרד ומשול וחתם הסכמים, כאילו בשם הקהילה, עם מי שרק תמול שלשום אף יהודי לא העז להיפגש עמו או לגעת בו באתיופיה… מכל מקום, צעירים אלו גם הקדישו מאמצים רבים להעלאת קרובי משפחתם, כלומר פלשמורה ואלה כאמור מונים כחצי מיליון נפשות. בתום ההפגנות מול היכל שלמה (1985) השתכנעו הרבנים הראשיים והחליטו להסתפק ב"טבילה לכאורה".
ההפגנות מול בנין הרבנות בירושלים, הונהגו בדרך כלל על ידי צעירים בני הפלשמורה וקסים שלא בהכרח היו מהמובילים באתיופיה
כרזות על בניין בירושלים באזור ההפגנה
אוהלי המחאה בירושלים (1985)
השתתפתי בהפגנות בירושלים וכשאני חמוש בשק שינה, ישנתי עמם במאהל המחאה מספר לילות. כאשר הסופר חיים גורי בא "לחוש את המפגינים", כדבריו, הקפדתי לתאר את שראו עיני באתיופיה. במאמריו בעיתון באותה התקופה הוא הביע אהדה לעניינם, בעצם ענייננו.
המנהיגות הצעירה, נתמכת ברמקולים ומשפטים קליטים, מתסיסה את המבוגרים כנגד ההחלטות שהתקבלו בישראל
כיצד התכוונתי למצוא את הפלשים ולהגיע אליהם בחבש?
כבר בארץ ידעתי שלא אסתפק בהכרת השבטים ועולם החי והצומח באפריקה, אלא גם ארצה לפגוש את השבט היהודי הנידח, שאומרים שהוא נמצא בלב ההרים הגבוהים בחבש (כך אז נקרא חבל ארץ זה ורק יותר מאוחר השתרש השם אתיופיה).
לשם כך, מיד עם סיום שירותי הצבאי 1973, קבעתי לעצמי פגישות עם אנשים שונים:
מפיק הטלויזיה יוסי גודארד, בטלוויזיה הישראלית היה אז רק ערוץ אחד ובו שודרה תוכנית תיעודית מרתקת על היהודים בחבש. ערך את התוכנית יוסי גודארד ומשהו במשק הקיבוץ הכיר אותו וכך התאפשרה פגישתי עמו. ממנו למדתי קצת על השבט ואף קבלתי את הטלפון של יונה בוגלה, באדיס אבבה.
רס"ר חזי עובדיה– בשנות החמישים הרס"ר המפורסם של בקו"ם (בסיס קליטה ומיון בתל השומר, מ 2006 נקרא "מיטב"), (היה בעל שפם גדול, חיקוי של רס"רי המשמעת בצבא הבריטי).
עובדיה היה בן לקהילת יהודי עדן והיתה קהילה של יהודי עדן באסמרה. הוא ראה את עצמו כיהודי אתיופי וכתב מכתב לרב הראשי הספרדי אז, הרב עובדיה יוסף. יש הטוענים כי בעקבות השאלה של הרס"ר חזי עובדיה, הרב נתן פסק הלכה, כרב הראשי לישראל, שיהודי אתיופיה הם יהודים ושצריך להחיל עליהם מיד את חוק השבות. נסעתי לביתו של רס"ר חזי שבצהלה והוא סיפר לי על קשריו עם הפלשים והדריך אותי ככל שניתן.
רס"ר חזי עובדיה בשיבתו, עיין ערך שפם
 
ד"ר דן הראל, הד"ר מחיפה, עזר כשנתיים בהקמת מרפאות בחבל גונדאר. היה לי את הטלפון שלו ואף הגעתי לחיפה, בכדי לפגוש אדם שגידל צבים בחצר ביתו. אך לבסוף לא נפגשנו. מכל מקום באמבוור אמנם פגשתי עובד במרפאה, שקמה בזכות ד"ר דן הראל.
מנהיגי ומורי העדה עמם נפגשתי בחבש-אתיופיה
יונה בוגלה– עם יונה נפגשתי מספר פעמים בביתו, בבירת אתיופיה, אדיס אבבה בשנת 1974. כדי להביע את תודתי על האירוח "ולהשתתף" מעט בהוצאות, נהגתי מידי בוקר ללכת למאפיה הסמוכה ולקנות לחם לבן. זכרונו מעורב אצלי בטעם הלחמניות שהיינו טובלים בחלב מידי בוקר.   הוא עצמו נראה לי "עייף" ואולי אף מותש מכל ניסיונותיו למען הפלשים, הן באתיופיה, הן מול ישראל והן בעולם כולו וכבר חרצתי את דינו "שהוא חי לו בניחותא בעיר הבירה ותמורת נזיד העדשים מהשלטון, על כך שאינו עושה להם צרות, הוא מפקיר את בני עמו, המצויים בסכנת כליה בכפריהם המבודדים".
אך כמו תמיד, המציאות כנראה הרבה יותר מורכבת ובסופו של תהליך יונה עלה לארץ ב-1979, עם אשתו ובתו והצטרף לשאר ילדיו שחיו בארץ. יש הרואים בנאומו בארצות הברית, שלהי 1979, את נקודת המפנה, שאחריה החל הלחץ של יהודי התפוצות על ממשלות ישראל, לדאוג לעליית יהודי אתיופיה. בשל כך זכה לכינוי "הרצל של אתיופיה". הילד שנולד בכפר וולקה ולמד בבית הספר שהקים אבא אורי בן ברוך, זכה ובחייו היו שיאים רבים ובהם: לימודים בישראל ובאירופה, חזרה לחבש והקמת בתי ספר יהודיים בכפרים הרחוקים, תפקיד בכיר במשרד החינוך האתיופי, "שיווק" נושא יהודי אתיופיה לכל העולם, יצירת קשרים עם המוסד לעלייה החשאית והגלויה ועוד. הוא תרגם, בכתב ידו, את התנ"ך מעברית לאמהרית ועל כך זכה בכינוי "אליעזר בן יהודה" של יהודי אתיופיה. הוא נפטר בן 79 בעירו, פתח תקווה, ב-1987 ונקבר בחלקת "גדולי האומה" בהר הרצל בירושלים. היום יש רחוב על שמו בעיר אשדוד. 
 
קברו של יונה בוגלה, בחלקת גדולי האומה, הר המנוחות, ירושלים
בוגלה נולד ב-1908 בכפר וולקה הסמוך לעיר גונדר ובא לישראל לראשונה כשהיה בן 13. הוא למד בבית הספר תחכמוני בירושלים ומאוחר יותר המשיך את לימודיו בפרנקפורט, לוזן ופריס. ב-1931 חזר לאתיופיה והחל ללמד בבית הספר היהודי באדיס אבבה עד לסגירתו בידי האיטלקים, שכבשו את המדינה ב-1936. בשנות ה-50 הוא הקים, בשיתוף עם ארגונים של יהודי התפוצות, רשת של מוסדות חינוך יהודיים ומאוחר יותר גם רשת מרפאות.

בשלב מסוים שימש בוגלה, שהיה דובר 12 שפות, מנהל מחלקת התרגום במשרד החינוך באתיופיה. במסגרת תפקידו, הגיע לידיו מסמך של מיסיון אנגליקני שרצה לפעול להמרת דתם של יהודי אתיופיה. יונה שראה את הצפוי לאחיו היהודים התפטר מתפקידו והחל בארגון פעילות נגד המיסיון. הקיסר ביקש אותו לזנוח את הפעילות ולהתמנות לשר, אך הוא סירב. (מקור: רשת האינטרנט)

אחיו הצעיר של יונה הגיע לדרגה בכירה במשטרה האתיופית, קולונל מטקו בוגלה, לשעבר מפכ"ל המשטרה במחוז שוואה באתיופיה, חי היום כפנסיונר בארץ.

אבא אורי, הכהן הגדול "אבא אורי בן-ברוך"- עם אבא אורי נפגשתי מספר פעמים בכפר וולקה. הכהן הגדול עלה לארץ במבצע חשאי ב-1977, אך כאשר ראה מה עושה הרבנות לבני עמו ("הם יהודים אך יש לימול אותם..") התמלא צער ויגון ובתום מספר שנים חזר לאתיופיה. היו שספרו לי כי בה מצא את מותו, מתוך שברון לב ואולי אף רגשות אשמה, על שדחף את קהילתו לעלייה לארץ שהמתיישבים בה אינם מכירים ביהדות העדה, אך אולי חזר לארץ ונפטר כאן.
                
                   מתוך אתרי האינטרנט השונים: אבא אוריברהןבןברוך (אבא ברוק)
אוגוסט 1977- ראש הקסים, הקסברהן ברוך,עולה לארץ עם הקבוצה הראשונה שליהודי אתיופיה. 
אורי בן ברוך – היום יש רחוב על שמו ברובע ט' בעיר אשדוד (בה שימש בנו, הרב יאיר, כמנהיג רוחני).
יאיר המורה-
עם יאיר המורה ומשפחתו חייתי בכפר וולקה ואף זכיתי לסייע לו בהוראה בבית הספר ובפעילויות מחוץ לכיתה עם התלמידים.
כתובתו של יאיר כפי שהיא מופיעה ביומני, 1974. על פי בקשתה של חביבה, אשת יאיר, כאשר חזרתי לארץ, קניתי לה מחרוזת בירושלים הקדושה ושלחתי אליה לכתובת זו.
הרב אבבה (יאיר) ברהן בן ברוך1932-2004
אחרי שהואשמו האב אבא בן ברוך ובנו יאיר כי זייפו את חתימת הקיסר (צלם של גור אריה יהודה) נשפטו לפני הקיסר היילה סילאסי ויצאו משם בכבוד גדול ובהמשך אף נועץ בהם הקיסר בנושאי העדה.
בתחילת שנות ה-80, כאשר העליות לארץ ישראל היו בשיאן, נעצר הרב אבבה יאיר באשמת פעילות נגד השלטון של מנגיסטו היילה מריים, הרב הושלך לכלא, שבו נהגו לעצור אסירים פוליטיים ופעילים נגד השלטון, האסירים עונו והוכו קשות וגם הרב עונה וספג מכות קשות מאוד במשך 9 חודשים. הרב שוחרר ונעצר שנית לתקופה של 8 חודשים. בתקופת מעצרו לא הסכים הרב לאכול מזון לא כשר שהוגש לתאו ולאחר שבועיים של שביתת רעב הוכנס מזון כשר לתאו, רעייתו שנהגה לבקרו בבית הכלא נהגה להביא עימה מזון כשר ולחם של שבת, הרב היה מחביא פרוסות מהלחם של שבת ואת החתיכות ששמר נהג לחלק ליהודים נוספים שהיו עצורים בכלא.
לאחר שחרורו מהכלא המשיך הרב יאיר לפעול כהרגלו, למרות המגבלות הקשים שנאסרו עליו ובסוף שנות ה-80 , כאשר סכנה ריחפה על ראשו של הרב, הוחלט להבריחו לארץ ישראל דרך אדיס ובדרכים שונים ומשונות הצליח הרב אבבה לעלות לארץ בשנת 1989. התיישב באשדוד, הקים בה בית כנסת לקהילה אך בהמשך, בעקבות העינויים שעבר, לא עמדה לו בריאותו ונפטר. יאיר הוכרז כאסיר ציון. (מקור: רשת האינטרנט)
גדליה אוריה
את גדליה פגשתי כמורה בכפר טדה (טאדה), בו לימד תלמידים עד כיתה ד' יחד עם המורה עקיבא. כיתות ה' ו' למדו הילדים בכפר השכן אמבוור (מרחק כ 8 ק"מ הליכה). את התיכון למדו בעיר הגדולה (כנראה גונדאר), יחד עם הגויים, מה שהצריך מגורים בעיר וכך חלקם התנצרו ועל זה כהני העדה מאד כעסו. הוא סיפר לי ששניהם נשלחו כנערים לארץ, למדו בכפר בתיה ואז חזרו ללמד עברית לילדי הפלשים.
על פעילותו באתיופיה למען העלייה הוא כותב:
"באפריל 1977, בעת היותי מורה בבית ספר בטדה, נקראתי לאדיס וגויסתי לפעילות העלייה. אני מנגד הסברתי, שפעילות זו הינה מאוד מורכבת לנוכח המצב הפוליטי הקשה באתיופיה, שהיה מאוד לא יציב ורודני עד כדי הוצאות המוניות להורג. חיים הלחמי עודד אותי בדברי חיזוק, וציין בפניי שאין לי ממה לחשוש, מכיוון שאינני לבד במשימה וכמובן שהוא, גרשון הלוי ויונה בוגלה ילוו אותי כל הדרך, ויעזרו לי בכל דבר שאצטרך.

לאחר מספר חודשים העניינים התחילו להתייצב וגובשה הקבוצה הראשונה. חיים הגיע לאדיס אבבה ושמר על קשר הדוק באמצעות מברקים וטלפונים במטרה לחזק את רוחי, ולעודד אותי שאמשיך במשימה הקדושה ולא אשבר.לאחר גיבוש הקבוצה שכרתי שני אוטובוסים, ונסענו לאדיס אבבה. לאחר יומיים של מנוחה הטסנו את כל הקבוצה לארץ ישראל, ובכך ביצענו בהצלחה את המשימה הראשונה והגשמנו את חלומם של 60 יהודים מבני הקהילה (בהם הקייס הגדול אבא בן ברוך).

במהלך המשך הפעילות למען העלייה נעצרנו, אני ומספר פעילים נוספים, על ידי השלטונות ועברנו מסכת של עינויים קשים בבתי המאסר באתיופיה במשך כשנתיים.כל אותה העת לא פסק לרגע מר חיים הלחמי מניסיונותיו להביא לשחרורנו ואכן עמד באשר אמר תמיד, שיהיה כל העת לצידי ולא יזניח אותי. חיים עמל רבות במהלך השנתיים והפעיל כל אמצעי על מנת למנוע את הוצאתנו להורג על ידי השלטונות ולהביא לשחרורנו ואכן לאחר שנתיים שוחררנו מבתי הכלא.בשל כל העינויים שעברתי בבית הכלא הייתי נכה בשתי רגליי ולא יכולתי לתפקד כהלכה ולכן מר חיים המשיך במסירותו הרבה ודאג, לי ולבני משפחתי, על מנת שנוכל לעלות ארצה ולהיחלץ מהקושי הרב שבו הייתה משפחתי שרויה… תחילה עליתי אני ולאחר 4 שנים התאחדתי עם משפחתי וגרנו בפרדס חנה". (הערה: גדליה עבר בארץ טיפולים רבים להם נדרש בעקבות העינויים שעבר בכלא האתיופי, וחרף נכותו עסק בהרצאות בארץ ובחו"ל למען גיוס דעת קהל ותרומות להעלאת שאר היהודים). (מקור: רשת האינטרנט)

הנער גדליה אוריה, ערב טיסתו לישראל עם משה בר יודא 1959
משה בר יודא– קצין צנחנים צעיר, בחור דתי, נשלח אל יהודי חבש ב 1958, שהה שם 9 חודשים והוחזר. בהמשך תרם רבות למען עליית יהודי אתיופיה והשתלבותם בארץ. לא ידעתי עליו ולכן לא נפגשנו טרם נסיעתי, אך בכל זאת אביא קטע מראיון עמו, בו ביקש אישור לנסיעתו:
 "הלכתי אל ראש הישיבה שלי, הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב קוק. למדתי אז בישיבת מרכז הרב. אמרתי לו ששני הרבנים אמרו לי כך וכך. הוא צחק ואמר לי 'אני הקול המכריע?' ואז הוא אמר לי שאביו כתב מכתב, לפי בקשתו של ד"ר יעקב פייטלוביץ, שהגיע אל יהודי אתיופיה בתחילת המאה, ב-1904. ד"ר פייטלוביץ מוכר כאבי הפלאשים עד היום. הרב קוק הוציא לבקשתו קול קורא לקהילות ישראל בגולה 'למען אחינו הפלאשים'. אמר לי הרב צבי יהודה, 'תראה, הם אחינו. מה בכלל השאלה. סע'. כך הגעתי לאתיופיה". (מקור- רשת האינטרנט)
כאשר בר יודה חזר לישראל, 1959, גדליה אוריה היה בין הנערים שבאו עמו לארץ.
טדסה יעקב– דבריו של בר יודא על טדסה:
בר יודא מקונן עד היום על אובדנה של שעת הכושר ההיא, להעלאת יהודי אתיופיה. החמצה שעלתה לקהילה בעיכוב של עשרות שנים ובאלפי הרוגים במדבריות סודן. "היה יהודי אחד שעלה לגדולה באתיופיה, שקראו לו טדסה יעקב. כשהייתי שם, הוא היה מנהל חברת חשמל, כשעזבתי כבר היה סגן שר האוצר ואחר כך נעשה שר האוצר. הדעות עליו חלוקות. יש כאלה שאומרים שהוא אהב את יהודי אתיופיה, יש כאלה שאמרו שהוא התעלם מהם. אבל אני קיבלתי מסר ממנו, שאפשר לקנות את יהודי אתיופיה ב-50 דולר לראש. רק לארגן הרבה כסף, אם נארגן 50 דולר לראש, נקנה את יהודי אתיופיה. העברתי את זה לירושלים, ואף אחד לא רצה להתייחס".
אקלילו טידאסי-
את אקלילו טידאסי פגשתי באדיס אבבה, 1974, כעובד "אמיראן". כנער אותר על ידי הסוכנות היהודית ונשלח לארץ ישראל, בה למד 8 שנים בבית הספר החקלאי עינות. לא הורשה להתגייס לצה"ל, הרגיש זר בארץ "כי בחורות טענו שלא יוכלו להתחתן איתי משום שאיני יהודי" ובגיל 25 חזר לחבש. עבד כשנה בחווה החקלאית (מעין קיבוץ) שהקימו תורמים עבור הפלשים בגבול סודן, במגמה להכשירם לחיי חקלאות מודרנית בישראל. שימש כמנהל של החווה, אך החיים בחווה היו ללא משפחות ובדוחק ולכן עבר לעבוד במשרד החקלאות האתיופי ובהמשך, נקלט בחברה הישראלית "אמיראן" וכך עבר לגור באדיס אבבה, בה הוא חי עם אשתו, אף היא פלאשית.
 
המורים באמבוור-
מספר פעמים הייתי באמבוור בחודשים ספטמבר אוקטובר 1974 וחשתי כי כבר החלה דעיכת החיים היהודיים בכפר. נותרו רק 4 כוהנים והם חיו בתחושה שאין מי שיחליפם. שלושת המורים עמם דיברתי היו מתוסכלים, כי בוגרי בית הספר בכפר נאלצים ללמוד תיכון בעיר הגדולה, גונדאר ואז חשופים לחיי הגויים וחלקם אף מתנצרים. הגיעו הדברים לידי כך שהזקנים מעדיפים שכלל לא ילמדו וכך ההשכלה לא תרחיקם מהשבט והמסורת. הם אומרים לי "יש להשקיע את הכספים בעלייה לישראל ולא בלימוד עברית, אך מכיוון ובישראל לא רוצים אותנו, השבט כולו בסכנת קיום".
יעקב אליאס (אסנקאו סנדקה)
קבוצת העולים הראשונה מאתיופיה נקלטה בכפר בתיה, אשר ברעננה, ב-18 ינואר 1955. הייתה זו חבורת של 12 נערים, אשר נועדו לחזור לאתיופיה בתום לימודיהם בישראל ולרענן את צוות המורים בבתי הספר העבריים. עיתון עליית הנוער תיאר את בואם:
"ברדתם מהמטוס כרעו ונשקו לאדמת הארץ. אחד הנערים קרא את הדברים הבאים: הנני מביא לכם ברכת אחי ואחיותיי ממדינת חבש. ברכת שלום וברכה. הנה באה הקבוצה הראשונה מהשבט הישראלי הכי נידח על אדמתהו ונהיה לעם אחד הבוטח באלוקים אחד. שלום שלום לקרוב ולרחוק. אמן!"
בין התלמידים היה יעקב אליאס, היום (2007), הוא עובד סוציאלי חינוכי ומנחה קבוצות הורים ברחובות. אליאס הוא אחד מתלמידיו הרבים של יונה בוגלה, ממנהיגי יהדות אתיופיה. לאחר סיום לימודיו בכפר בתיה, בשנת 1964, יעקב אליאס שב לאתיופיה כדי לשמש מורה. יחד עם יונה בוגלה, הוא החל להקים בתי ספר ליהודים בכפרים הנידחים באתיופיה. "הלכנו יום שלם ברגל כדי להגיע לכפרים היהודיים מכיוון שליהודים לא הייתה אדמה, יונה פתח במשא ומתן עם בעלי אדמות להקמת בתי ספר". (מקור: רשת האינטרנט)
 צבי סבר, ד"ר לזאולוגיה, בן קיבוץ יפתח, לאחר שירותו הצבאי, במסגרת טיול במזרח אפריקה (בדגש בעלי חיים ושבטים), הבריח את הגבול לחבש (ניתקה את היחסים עם מדינת ישראל בעקבות מלחמת יום כיפור) ושם את פעמיו לסיבוב בטרמפים במדינה מרתקת זו, עם דגש על שמורות טבע, תצפיות על בעלי חיים ומפגש עם שבטים. כך פגש שבט יהודי, שחי אז בצפון מערבה של אתיופיה.

 בעברו ראש הלשכה של מנכ"לית משרד החינוך (1999) ומאז שותף לפרויקטים לאומיים של קידום בנות ובני הפריפריה להשכלה גבוהה (יהודים, דרוזים וערבים). 

אנדרטה לזכר הנספים, עולי אתיופיה– אנדרטה לזכר כל מי שמצאו את מותם במסע העלייה מאתיופיה לארץ ישראל, נחנכה בהר הרצל בירושלים, בהשתתפות ראש הממשלה אהוד אולמרט, 14.3.2007.
מקורות מרשת האנטרנט
תיאורו של הנער אווקה זאנה
מפת מסעי העלייה
על יונה בוגלה
    אתר על יונה בוגלה http://www.2all.co.il/web/Sites/ethiostruggle/PAGE8.asp
על מטקו בוגלה
על יאיר המורה
על גדליה אוריה
על סיפורו של משה בר יודא וגם על טדסה יעקב מובא באתר- http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=691849&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

 

One Comment

  • מאת דני ביינה:

    כתבה מאוד מעניינת חבל שלא מפרסמים או מלמדים על הסטורית יהודי אתיופיה . רוב הישראלים לא מאמינים שאתיופים הם יהודים. וכל זה זה מחוסר ידע. הייתי רוצה לדעת עועל ממלכת יהודי אתיופים. ושמשרד החינוך יכנס את זה לבתי הספר כך יהיה יותר מודעת .

להגיב על דני ביינה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים