מאת: דני אדמסו
דני אדמסו מפחד שאם לא נתעורר, וירוס האלימות יחסל את כולנו בלי להבחין בצבעים
לפני שבוע הזדעזעה המדינה בעקבות רצח מעיין ספיר ז"ל, שנחנקה למוות בידי נער אתיופי בן 16 מרחובות. תולדותיו של הנער מלאים במעשים פליליים. יחד עם הרצח, מעצבים אלה את הזיכרון הקולקטיבי אודות קהילה שלמה.
יולי 2005 (מעריב)
בעודי מתאבל על הילדה, וחושב על האלימות בחברה הישראלית, התברר שחברת קוסמטיקה מסוימת הציבה שלטים בנוסח "אין כניסה לשחורים." אין ספק שהעיתוי נפלא. רצח על-ידי שחור נענה ב"אין כניסה לשחורים."
רציתי לראות את השלטים במו עיניי, כדי לבקש מהחברה להסיר את השלט, ולו רק לשם הנימוס. רציתי למנוע תוספת לתחושות מיותרות מאזרחים שצמחו לתוך מציאות שתופסת את הצבע השחור כשלילי, החל מחפצים וכלה בבני אדם.
נסעתי למקום בו היה השלט מוצב, אך טרחתי לשווא. השלט הוסר. המסר, בכל מקרה, כבר עבר. לפי ההודעה לעיתונות של חברת הקוסמטיקה, הקמפיין אמור להימשך. קמפיין לליבוי תחושות גזעניות, בדיוק כאשר כל אדם בר-דעת זועם על הרצח המזעזע של מעיין, בדיוק כאשר הרצח הזה מודבק, נרצה או לא נרצה, לעדה שלמה. פתאום הרגשתי שמלבישים אחריות על כל הקהילה, למרות שהקשר היחיד בין כל יחיד ויחיד מבני העדה האתיופית לרצח נעוץ רק בעובדה שאתיופי אינו יכול להסוות את עצמו. הוא ניצב כמו שלט בכל אשר ילך. ועכשיו מציבים לו שלט: "אין כניסה לשחורים."
הקהילה האתיופית מונה כמאה אלף אזרחים, ודוברת לפחות ארבע שפות. לכל קבוצה אתנית אופי, תרבות, שפה ומוצא גיאוגרפי שונים, בעלי חלוקה פנימית. ורק כאן, בישראל, הגורל המשותף מוחק את השוני. מבחוץ אנחנו הופכים לגוש אחד.
המדהים הוא שבכל פעם שנפגע מי שאינו ממוצא אתיופי יוצא השד מהבקבוק, והופך את ישראל למדינה בה יש שתי קהילות בלבד: אתיופים וכל השאר. שחורים ולבנים. ברגע מתאדים כל השסעים העדתיים והלאומיים האחרים.
ופתאום אתה מבין למה חיים הפך לחיימוביץ' וסרגיי הפך לשרגא. רק "הולו-אגרש," שעברתה את שמה ללבנה,נשארה יתומה לא רק משמה,אלא גם חברתית.
