אם אין אמת אחת אז גם לי יש כזאת

7 ביולי 2005
חברה אזרחית-קליטה ועלייה

מאת: דני אדמסו

יותר משני עשורים עברו מאז החל גל העלייה המשמעותי של יהודי אתיופיה לארץ זבת חלב ודבש המיוחלת. אולי החצי השני של החלום מומש ומצא ביטוי בהגעה לארץ של הקהילה. אך חוסר הסובלנות שלנו, לשונה בדעה, בשפה ובצבע גרם לגניזת החצי השני של החלום. מיד עם הגעתם ארצה של העולים. ובכך מצאו רצף המילים "החלום ושברו" ביטוי אמיתי.

עם תעודה כזאת אין סיבה למסיבה

חגיגות ומסיבות מתנהלות בחודשים האחרונים, בחודש פברואר ומרץ חגגו הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה. בחודש במאי חגג ג'וינט ישראל חמש עשרה שנה למבצע שלמה, והיד עוד נטויה. כולם מצליחים למצוא תקציב וסיבה לחגוג את עלייתם וקליטתם של יוצאי אתיופיה חוץ מהאתיופים עצמם.

הסיבה לכך שיהודי אתיופיה אינם שותפים למרתון המסיבות המושקע של גופים שמנים כלכלית בולט "לכל מי שעיניו בראשו". עיתוני הבוקר הצהריים ואמצעי תקשורת מספקים אותם מידי יום בכותרות "באור-יהודה שוב לא רוצים אתיופים", (מעריב) בחיפה "אסור שהוותיקים יהיו המיעוט" (ערוץ 10). כך הלאה כל הכותרות דומות במהותן.

מערכת החינוך ומוסדות האכיפה, צופים מהצד ונותנת לאנשים בודדים לנהל חיים של קהילה שלמה תוך ניצול ציני, של קשיי השפה, הקליטה ואי התמצאות בחברה המערבית. אחרי שני עשורים למבצע משה, ומעל עשור למבצע שלמה, מתברר שמדינת ישראל עדיין לא למדה דבר בקליטת עולים. הניסיון הרב שצברה המדינה בקליטת עולים מיום הקמתה, משמש אותה לתעודת עניות במקום תעודת כבוד.

ככל שעובר הזמן מתפתחת מסורת מכוערת, כי כל עולה המגיע לישראל, נדרש לעבור טירונות וגיבושון "תוצרת הארץ", בדיוק כמו לפני חמישים ושמונה שנה אצל עדות המזרח. אנחנו ממשכים להנפיק את אותה התעודה המעידה על הנצחת סטאטוס-קוו של אוכלוסיות ספציפיות ונטירת מקום פונקציונאלי, בחברה הרחק ממרכזי הכוח גיאוגרפיים, הפוליטיים, חברתיים, וכלכליים לקבוצות אלה.

אם היינו מדינה מתוקנת היה לנו מספיק ניסיונות בשביל ללמוד מהם ועדיין לא מאוחר. אבל זה במדינה מתוקנת, שיש בה לא רק מערכת חוקים, אלא גם מערכת אכיפה שהזכויות והחובות הם שני צידיה של אותה מטבע. עד עתה, נראה שאנחנו יודעים להעתיק רק בתחום הטכנולוגיה, האופנה והאוכל בלבד.

מדינת עו"ד בוכובזה כמקור "השראה"

הסיפור שלא נגמר והבולט שמדינת ישראל לא מוצאת לו פתרון על כל מערכותיה השונות. מספר את ספור הקהילה כולה. התנהלותו של מר' בוכובזה ראש עירית אור יהודה. והקהילה בעיר שהפכה לשק חבטות שלו. בוכובזה ראש העיר הוא גם עו"ד במקצועו. הוא מצליח לנהל מדינה בתוך מדינה מזה כמה שנים ואינו מוכן לקבל אתיופים לעיר, לביה"ס ומי יודע מה עוד הולך שם? לאור העובדה שהציבור מיודע רק מה שהתקשורת חשפה.

זאת למרות הוראה מפורשת של משרד החינוך ומבקר המדינה למצוא מסגרות לילדים לאלתר. אבל הוא ממשיך בשלו על חשבון הילדים. עו"ד בכבוכזה אולי ילד מוצלח של אימא, אבל התנהלותו היא פצע וצלקת לקהילה. הרסנית, מבישה לחברה ועדות להתנהלות המדינה.

הוא מצליח חזור ונשנה לצפצף על מערכת החוקים במדינת ישראל, הפך מקור לחיקוי, בערים אחרות לפני שנה עשו את זה באשדוד, בערד, בלוד, היום עושים את בחיפה וכמובן באור-יהודה

אם בעבר הסלידה הייתה מהתבטאויות גזעניות וקריאות גנאי, אזי עכשיו נראה שעברנו לשלב בו ביטוים אלו תופסים צורה של מוסד ובירוקרטיה חוקיים אצל אנשים שסובלנות זו מילה גסה בעבורם או שאינה קיימת בלקסיקון.

 

המשרה לא רלוונטית, ויש להם נימוק "מוצדק"

הקהילה האתיופית המונה כיום כמאה אלף איש נעדרים ממרכזי ההשפעה כמעט בכל תחומי החיים בחברה הישראלית. בחינוך כאמור אנחנו עדים לבתי ספר שמסרבים לקבל אתיופים שכל חטאם הוא חזותם. או בתירוצים לכאורה מוצדקים "הם עולים חדשים עלולים להוריד את רמת הלימודים בבית הספר ואינם דוברים את השפה".

כאלו הילד האתיופי היה צריך ללמוד את השפה העברית, מנהגי המערב והמנטאליות הישראלית, תוך כדי טיסה בין אתיופיה לישראל. כך, נקודת זינוק שונה בין עולה לוותיק בעל אמצעים הופכים לחטאו של הילד האתיופי בשלב זה של חיו בישראל. אז מה הצפייה מילד שגדל לתוך חוויה ומציאות שכזאת?!

אז למה לא נגיד את האמת!? כיוון שכל ההסברים ענייניים ככל שיהיו לא נותנים תשובה, לעובדה שאתיופים-ישראלים אשר נולדו בישראל עדיין נדחים מאותם סיבות של העולה החדש, ומרגשים כילדים חורגים למערכת החינוך.

אקדמיים מתקשים להשתלב בשוק העבודה הישראלי הם נדחים בכל פעם מחדש ע"י תבניות טקסטואלית שהוכנו מראש הבולטת שבניהם היא "המשרה לא רלוונטית"! תוך השענות על אמתלה "שהמעסיק רשאי לבחור את עובדיו"? אולי זו אמת משפטית! אבל בטח שזו לא דרך לבנות חברה?!

נהיה קשה יותר שמדינה אינה ממהרת לתת דוגמא למגזר הפרטי, במתן משרות ציבוריות בעלי השפעה בשורותיה וזאת למרות שקיימת החלטת ממשלה ו"חוק ייצוג הולם" שאמור היה לשלב מעוטים בשרות המדינה.

כל זה קורה, למרות שאותם אקדמיים יוצאי אתיופיה רכשו את השכלתם ומיומנותם באותם מוסדות להשכלה גבוהה בהם למדו המנהגים והאליטות הישראליות. את האתגר של מציאות רב-תרבותית שהעמידה הקהילה האתיופית לחברה הישראלית. בחרה המדינה להתמודד בדרך מוזרה. תוצאותיה הפכו את הקהילה במקום לנכס לנטל חברתי אשר מכער את הפסיפס האנושי במציאות הרב תרבותית הישראלית. בכך מקשה על המציאות היום יומית של הקהילה ומערער את עתיד החברה כולה.

 

אולי האמת הערומה היא מחלה, שפוחדים להתעסק איתה?!

כיוון שכל ההתנהלות, של המדינה והחברה מעידים שאין אמת אחת, אז גם לי יש אחת כזאת. והיא קשורה לשלושה בעיות המרכזיות הטמונות בעבר ובהווה כאחד, יחסם של המדינה, החברה ומוסדות הדת בישראל לקהילת יהודי האתיופית. אך אנו כחברה ממשכים להתעלם ולהתכנס בתוך עצמנו, כחלק מתהליך האינדיבידואליים המשתלט על העולם המערבי.

פעם ראשונה, מדינת ישראלית אינה רואה בקהילה האתיופית הון אנושי בלשונה, כהיום הון אנושי בחברה הישראלית כמו במערב מתורגם לטכנולוגיה, ו"ג'נק פוד". כך שהון תרבותי, אנושיות תופסים מקום שולי בסביבתנו . וערכים הפכו לאופנה שחולפים עם העונה.

פעם שנייה, מוסדותיה הדתיים של המדינה הטילו וממשכים להטיל ספק ביהדותם של יהודי אתיופיה. עד כה ההכרה היא רק כקולקטיב לצורך חוק השבות, לא כפרטים לקיום דיני ישות ככל יהודי אורתודוכסי אחר בישראל. העובדה כי זוג "ישראלים-אתיופים" עדיין אינם יכולים להינשא ככל זוג אחר בחברה הישראלית, למרות שנולדו בארץ, היא עדות מוצקה לכך.

פעם שלישית, החברה הישראלית כמו המערב שגדלה בתוך בועה שהשונה בשפה בצבע בא מהעולם החיצון. נמנעת ממגע מחייב בזוגיות, שכנות, עבודה, ובביה"ס הבודדים בניהם החלו כבר מפתחים מחלה חדשה בשם "אתיופוביה" תוך ניצול העובדה שיש בידם לקטלג את האתיופים ביתר קלות גם אחרי דור ראשון ושני.

תופעה זו עלולה להדביק רבים בחברה, אם נמשך להשתמש בנימוק " עשו את זה גם למרוקאים בשנות החמישים" ביטוי שאותם אנשים מפרשים כלגיטימציה למעשיהם, וממשכים להדביק אחרים במחלתם. זו האמת שלי, והיא לפחות שוות משקל לזו של אדון בוכובזה.

בניית מציאות להתנערות מאחריות

התאבדות, זוגות שמתגרשים, אקדמיים חסרי עבודה, ותדמית שלילית שנוצרה על הקהילה האתיופית אלו הם תוצאה טבעית של מצוקה, תסכול ומציאות בלתי נסבלת של קהילה הנובעים מחוסר הכרה במהות ובערכים אשר החזיקו את הקהילה האתיופית במשך אלפיים שנות גלות מבלי לאבד תיקווה. כך שניסיון לומר כי הבעיה טמונה בתדמית, בקהילה בלבד היא אשליה וטיפול בסימפטום וניסיון לברוח מהבעיה האמיתית. המשך התעלמות מהבעיה הן מצד הקהילה והן מצד החברה מקנות לקבוצות שוליות הכשר להמשך הביזיון החברתי.

יהודי אתיופיה שחלמו להגיע לארץ זבת חלב ודבש גנזו את חלומם בירידה מהמטוס ואלו שסירבו להאמין חוטפים חזק הרבה יותר ככל שעובר הזמן.

יש מה לעשות כדי ש"צדק" לא יישאר רק שם של כוכב….

חכמים כבר אמרו "שהבנת הבעיה היא חצי מהפתרון" מדינת ישראל על מוסדותיה השונים וחברה הישראלית חייבת להכיר בטעויותיה וביחסה הלא הוגן והלא שוויוני לקבוצות חלשות בתוכה ובאבל שגורמת לאוכלוסיה האתיופית.

לאכוף את חוקיה על כלל האוכלוסייה ולמגר ניצנים של תופעות גזענות, בכל מוסדתייה ולראות בפסיפס האנושי שבה, הון אנושי ונכס חברתי ולהעתיק את ההצלחות לפחות כמו בטכנולוגיה באופנה. לאפשר מקום אמיתי גם לאלה שיש להם כישורים לפחות כמו לאלה שיש להם קשרים.

המדינה בתקופות מסוימות היו לה החלטות שיכלו לנתב את חיי הקהילה האתיופית אחרת מכפי שהיא עכשיו. אך העובדה שבכל שנתיים בממוצע מתחלפים שרים ואיתם המדיניות הכלכלית, החברתית והפוליטית הצליחו לטאטא את ניצני הצלחה שהיו בדרך.

מקבלי החלטות חייבים לחוש מחייבות לגבי החלטות של קודמיהם בתפקיד לפחות בדברים שמצליחים אחרת כולנו עדים שהראשונים להיפגע הם בקבוצות המוחלשות והקהילה ביתר שאת.

הקהילה האתיופית שהצליחה להצמיח צעירים וצעירות מוכשרים בתחומים רבים בחברה יכולים להיות עוגן ומשמעותי בעיצובה של החברה בעתיד.

שיתוף צעירים אלו בחייה החברה והמדינה באופן אמיתי, יכולה לשפר משמעותית את תעודת העניות שאנחנו מחזיקים מיום הקמת המדינה בתחום קליטת עולים. בכדי שמטרות אלו יבאו לידי ביטוי אמיתי אנחנו חייבים ומוכרחים להבין באופן מעמיק את הכלים הדמוקרטיים העומדים לרשותנו לצורך שינוי המציאות כקהילה. כוחו של המשטר הדמוקרטי הוא גם חולשתו, שכן באותם בכלים ניתן להשיג מטרות חברתיות ראויות וליצור חברה שלוקחת אחריות ונותנת מענה לחלשים בתוכה.

לכן מוטלת על כתפינו אחריות גדולה לדעת להשתמש נכון בכלים אלה על מנת לקדם את הקהילה למוקדי השפעה, ולהפוך את הקערה על-פיה מכפי שהיא עכשיו, או לפחות לנער את האדישות בחברה, הנמצאת בתרדמת. שימוש נכון בכלים אלה העומדים לרשותנו, היא הדרך המרכזית והמשמעותית להשפיע על המצב המקובע בו נתונה הקהילה. כי האשמה לבדה היא רק כלי לבטא רגשות אבל אינה כלי שעומד בפני עצמו לשינוי חברתי . בכדי ש"צדק" לא יישאר רק שם של כוכב, המשמש רק את אסטרולוגים. או צופני מזלות אחרים.

 

 

תופעה זו עלולה להדביק רבים בחברה, אם נמשך להשתמש בנימוק " עשו את זה גם למרוקאים בשנות החמישים" ביטוי שאותם אנשים מפרשים כלגיטימציה למעשיהם, וממשכים להדביק אחרים במחלתם. זו האמת שלי, והיא לפחות שוות משקל לזו של אדון בוכובזה.

בניית מציאות להתנערות מאחריות

התאבדות, זוגות שמתגרשים, אקדמיים חסרי עבודה, ותדמית שלילית שנוצרה על הקהילה האתיופית אלו הם תוצאה טבעית של מצוקה, תסכול ומציאות בלתי נסבלת של קהילה הנובעים מחוסר הכרה במהות ובערכים אשר החזיקו את הקהילה האתיופית במשך אלפיים שנות גלות מבלי לאבד תיקווה.

כך שניסיון לומר כי הבעיה טמונה בתדמית, בקהילה בלבד היא אשליה וטיפול בסימפטום וניסיון לברוח מהבעיה האמיתית. המשך התעלמות מהבעיה הן מצד הקהילה והן מצד החברה מקנות לקבוצות שוליות הכשר להמשך הביזיון החברתי.יהודי אתיופיה שחלמו להגיע לארץ זבת חלב ודבש גנזו את חלומם בירידה מהמטוס ואלו שסירבו להאמין חוטפים חזק הרבה יותר ככל שעובר הזמן.

יש מה לעשות כדי ש"צדק" לא יישאר רק שם של כוכב…. חכמים כבר אמרו "שהבנת הבעיה היא חצי מהפתרון" מדינת ישראל על מוסדותיה השונים וחברה הישראלית חייבת להכיר בטעויותיה וביחסה הלא הוגן והלא שוויוני לקבוצות חלשות בתוכה ובאבל שגורמת לאוכלוסיה האתיופית.

לאכוף את חוקיה על כלל האוכלוסייה ולמגר ניצנים של תופעות גזענות, בכל מוסדתייה ולראות בפסיפס האנושי שבה, הון אנושי ונכס חברתי ולהעתיק את ההצלחות לפחות כמו בטכנולוגיה באופנה. לאפשר מקום אמיתי גם לאלה שיש להם כישורים לפחות כמו לאלה שיש להם קשרים.

המדינה בתקופות מסוימות היו לה החלטות שיכלו לנתב את חיי הקהילה האתיופית אחרת מכפי שהיא עכשיו. אך העובדה שבכל שנתיים בממוצע מתחלפים שרים ואיתם המדיניות הכלכלית, החברתית והפוליטית הצליחו לטאטא את ניצני הצלחה שהיו בדרך.

מקבלי החלטות חייבים לחוש מחייבות לגבי החלטות של קודמיהם בתפקיד לפחות בדברים שמצליחים אחרת כולנו עדים שהראשונים להיפגע הם בקבוצות המוחלשות והקהילה ביתר שאת. הקהילה האתיופית שהצליחה להצמיח צעירים וצעירות מוכשרים בתחומים רבים בחברה יכולים להיות עוגן ומשמעותי בעיצובה של החברה בעתיד.

שיתוף צעירים אלו בחייה החברה והמדינה באופן אמיתי, יכולה לשפר משמעותית את תעודת העניות שאנחנו מחזיקים מיום הקמת המדינה בתחום קליטת עולים. בכדי שמטרות אלו יבאו לידי ביטוי אמיתי אנחנו חייבים ומוכרחים להבין באופן מעמיק את הכלים הדמוקרטיים העומדים לרשותנו לצורך שינוי המציאות כקהילה. כוחו של המשטר הדמוקרטי הוא גם חולשתו, שכן באותם בכלים ניתן להשיג מטרות חברתיות ראויות וליצור חברה שלוקחת אחריות ונותנת מענה לחלשים בתוכה.

לכן מוטלת על כתפינו אחריות גדולה לדעת להשתמש נכון בכלים אלה על מנת לקדם את הקהילה למוקדי השפעה, ולהפוך את הקערה על-פיה מכפי שהיא עכשיו, או לפחות לנער את האדישות בחברה, הנמצאת בתרדמת. שימוש נכון בכלים אלה העומדים לרשותנו, היא הדרך המרכזית והמשמעותית להשפיע על המצב המקובע בו נתונה הקהילה.

כי האשמה לבדה היא רק כלי לבטא רגשות אבל אינה כלי שעומד בפני עצמו לשינוי חברתי . בכדי ש"צדק" לא יישאר רק שם של כוכב, המשמש רק את אסטרולוגים. או צופני מזלות אחרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים