הורים יתומים

7 ביולי 2013
גליון מספר 24

מאת: דני אדמסו

גליון קו האופק 24

בעוד הקהילה האתיופית מנסה להתמודד עם בעיות כמו דיור, תעסוקה וחינוך מצאה החברה הצעירה, דרך קיצונית להביע את תסכולם וזעמם. אלו הם המתאבדים, המשאירים הורים יתומים קהילה פצועה, חברה אדישה, וממסד אטום

מדיניות של כיבוי שריפות

משה (שם בדוי) בן 17.5, מרחובות, בן להורים בסוף שנות הארבעים ואח לשישה אחים נוספים מצא עצמו מורחק מפנימייה טיפולית. בעל רקע פלילי, כמו רוב אחיו, הוא לא הסתדר עם אביו שניסה לשים לו גבולות עד שמשה הצהיר בפני גורמי רווחה: "אין לי אבא". את אמו חיבב יותר עד שרצונותיהם התנגשו, למשל כאשר התלוותה אליו לבתי משפט ולא נתן לה להיכנס בכדי שלא תדע מה נגזר עליו. משה בילה הרבה שעות בחוץ, בשתיית אלכוהול ובעישון, והיה מקובל על "החברה". בפעם האחרונה שמשה נפגש עם חבריו אמר להם: "דברוי, (שעמום המלווה בריקנות) בא לי למות, אפילו ניסיתי להתאבד ולא הצלחתי, אני רוצה למות, אני הולך להתאבד". לדברי חבריו, אלו משפטים שמאפיינים את "החברה" בשכונה, לו ידעו שהתכוון לכך היו עוצרים בעדו. למחרת, משה נמצא תלוי ע"י אחיו הצעיר במרכז השכונה, מול דירת של גרעין הנח"ל שסימל עבורו כנראה את הממסד. מקרהו של משה מתואר במאמר שעומד לפרסם הקרימינולוג והסוציולוג ד"ר ארנון אדלשטיין מהאוניברסיטה העברית. חודש לפני שהתאבד, מספר אדלשטיין בכאב, נכח משה בהרצאתו ומילא שאלון על זה שיש לו חבר שמסובך עם הוריו, בעיות עם המשטרה, ויש לו כוונות להתאבד.

תופעת ההתאבדויות בקרב נוער יוצא אתיופיה זוכה כעת לעמוד במרכז העשייה המחקרית של אדלשטיין שכתב קודם לכן מחקרים על פשיעה וסמים בקרב בני נוער אלה. מה שהביא אותו לעסוק בכך היה לטענתו העובדה ש"המדיניות הננקטת כיום לתופעת ההתאבדות בקרב בני נוער עולים ובני עולים היא בגדר של "כיבוי שריפות". מחקר מקיף של אדלשטיין בנושא, ("אובדנות בקרב בני נוער יוצאי אתיופיה") עומד להתפרסם באמצע דצמבר, בחסות משרד הקליטה.

 

התעלמות משרד הבריאות מהנתונים

הסיבה למדיניות של כיבוי שריפות של משרד הבריאות המופקד על הנושא, נובעת, לדעת אדלשטיין, מקריאה לא נכונה של הנתונים. לטענתו משרד הבריאות אינו מבדיל בין בני נוער יוצאי אתיופיה שהתאבדו, לבין שאר בני הנוער באוכלוסיה הכללית. "מדיניות זו כוללת תגובה מקומית לאחר אירוע אובדני המסתיים במוות, ומשקפת, לדעתי, תפיסה לא ראויה של חומרת הבעיה בגלל כמות קטנה יחסית של מקרים". מסביר אדלשטיין, "למרות שהיו עשרות ומאות מקרים של אובדנות ולמרות שהוקמה ועדה בין משרדית למניעה של אובדנות בקרב בני נוער. עד היום לא נערך מחקר משמעותי ועדכני בנושא אובדנות בקרב בני נוער עולים בישראל".

דוגמא לקריאה הלא נכונה של הנתונים מביא אדלשטיין מהעשור של 1990 – 2000 שבו התאבדו שלושה בני נוער יוצאי אתיופיה מתוך 117 מקרי התאבדות של בני נוער שהסתיימו במוות. כאשר בוחנים את חלקם של בני נוער יוצאי אתיופיה בכלל בני הנוער (כ-1.3%), הרי שרואים שמקרי ההתאבדות שהסתיימו במוות בקרב יוצאי אתיופיה, הם יותר מפי 2 מחלקם באוכלוסיית בני הנוער.

נתונים מעודכנים יותר לשנת 2003, מראים שהתאבדו 2 צעירים אתיופים עד גיל 19, כאשר כלל המתאבדים באוכלוסייה היה 19. מדובר ב- 10% מכלל המתאבדים, כלומר: פי 7.7 מחלקם בקרב בני הנוער. באותה שנה, התאבדו 6 צעירים אתיופים בגילאי 21-18, לעומת 37 צעירים בגילאים אלו בכלל האוכלוסייה. זהו ייצוג של 16% מכלל המתאבדים, וייצוג יתר של פי 12.5 מחלקם בקרב בני הנוער. מתגובתו הקצרה של משרד הבריאות לנושא אפשר להבין את התסכול בו נתקל אדלשטיין כאשר בא לטפל בתופעה. "ככל הידוע לנו", מוסר משרד הבריאות, "ישנה תוכנית שמוביל משרד הקליטה בעניין, אנא פנה אליהם בנושא זה".

 

מחשבה על התאבדות כניסיון התאבדות

ביטויים כמו "בא לי למות" "אני רוצה למות" "משועמם רצח", שיצאו מפיו של משה יום לפני התאבדותו, הפכו למילים שגורות וחסרות משמעות לכאורה בקרב ילדים ונוער יוצאי אתיופיה. הנערים עמם נערכה שיחה לצורך הכתבה, משכונת "יוספטל" ברמלה, מכירים טוב מאוד שפה זו: "כאן היה מישהו שהתאבד לפני כמה שנים, ואמר משהו דומה לחברים שלו. כשאתה מסטול, בראש טוב ומעביר דחקות, צחוקים, כל אחד מוציא את מה שיש לו על הלב". אחד מהחברה אף מאיים בחצי חיוך שלא ירשמו את השם שלו, וממשיך, "אם זה היה לפי הדיבורים – היו מתים כמה שוטרים, וכמה פרנג'ים".

על אף שגירותם של משפטים מסוג זה, לא נראה שמישהו מתייחס לנושא בחומרה מספקת ומעמיד את הנערים על המשמעות של דבריהם: כפתיחת פתח ומתן לגיטימציה למעשי התאבדות ואלימות. לדעת אדלשטיין יש בשפה כדי להכשיר מעשי התאבדות, מאחר וקיים קשר ישיר בן מחשבה אובדנית להתאבדות בפועל. הוא מצטט מהספרות המחקרית ואומר כי "התאבדות היא השלמת התהליך של רצף שהחל במחשבות אובדניות" ורואה במחשבה על התאבדות, כניסיון התאבדות.

 

מאבקו של הורה אחד אינו מספיק

ראובן, תושב רמלה, בשנות החמישים לחייו ואב לשישה, מתייחס לדבריהם של בני הנוער: "רק ההורים יכולים להציל את הילדים שלהם, אף אחד לא יכול לעזור לנו. הבעיה היא שכשאתה פונה לעזרה למוסדות הם ישר נותנים כדורים, בטח שהילד יתאבד. לא מספיק הילדים, גם המחנכים אומרים, ההורים לא מבינים עברית איך נסביר להם והילד נופל באמצע".

ואכן בימינו זוכה מאבק של הורה אחד להיות אחת היוזמות היחידות שמנסות להתמודד עם התופעה של התאבדות בני נוער בקרב הקהילה. עזרא ממו מקריית מלאכי, שבנו שלמה היה בן 19 כאשר שם קץ לחייו, החל להוביל מהלך קהילתי בראשית יולי השנה. ילדו של ממו היה אחד מתוך שלושה בני נוער שהתאבדו בקריית מלאכי שהפכה להיות מוקד של אובדנות בקרב בני נוער גם עקב מכתב של מספר נערות שהתכוונו לשים קץ לחייהן בתליה. ניסיון זה סוכל על ידי גורמי רווחה בעיר.

בשני כנסים (האחד בנתניה והשני בתל אביב) ניסה ממו להעלות את בעיית ההתאבדויות על סדר היום של הקהילה ולגרום למעורבות הורים בחיי ילדיהם. אולם דומה שמאמצו של ממו אינו מספיק על מנת ליצור שינוי משמעותי. אחרי הכנס הראשון בו נכחו בו 200 משתתפים נחלשה מעורבות הקהילה ובכנס השני הופיעו רק 120; יתכן שהדבר נובע עקב קיומו בבית ההסתדרות בתל אביב ושיתוף גורמים פוליטיים בתכנונו, מה שעלול לפגוע בלגיטימציה שקיבל מהקהילה. בנוסף נעשה מאמץ מרוכז להשיג את ממו לצורך כתבה זו ולא עלה הדבר. עושה רושם שלמרות הכנסים וההצהרות, הלגיטימציה החלקית של ממו בקהילה והעובדה שהוא אינו עושה את עצמו זמין יכולה אולי להעיד על הסיכויים לכך שהיוזמה שלו תגרום לשינוי.

 

צריך רק לעשות סוויץ' בראש

"זה לא עולה אגורה זה רק סוויץ' בראש", אומר ד"ר אדלשטיין ומבקש להדגיש שבכוונתו להציע פתרונות ולא רק לחשוף את היקף התופעה. במרכז הצעתו של אדלשטיין עומדת התפיסה שחיזוק הלכידות בתוך הקהילה היא הכוח שיכול למנוע את תופעת ההתאבדויות. לצורך חיזוק הלכידות מציע אדלשטיין להפקיד בידי הקהילה יצירת אווירה קהילתית שאנשים ירגישו שייכות לסביבה בה הם חיים, ילדים ומבוגרים כאחד. בנוסף צריך לדעתו לתת להורים מקום מרכזי וסמכות בחיי ילדיהם על ידי יעוץ, מעורבות בבית ספר, בחוג במתנ"ס התניית השתתפות הילד ביידוע ההורים בפעילויות שבהם לוקח חלק. בנוסף סבור אדלשטיין כי צריך לפתוח מרכזי יעוץ שירותים פסיכולוגים להורים ולילדים להטמיע בקרב הקהילה שכמו שאדם פצוע פיזית הולך לרופא קיימות גם פציעות נפשיות, הצטברות כעסים ותסכול הניתנים לריפוי על ידי אקדמאים אתיופים שמוכשרים לכך. שינויים נוספים עליהם מדבר אדלשטיין הם: שיטור קהילתי מתוך הקהילה שמבין את "השפה", וקל הרבה יותר להיפתח עליו, כדי לפוגג את הזרות הראשונית של שוטר שאינו מהקהילה, מתן במה להורים אתיופים להיות מעורבים בבתי הספר ובגנים.

יתכן ואדלשטיין צודק, לעומת זאת יתכן שמדובר דווקא בבעיה כלכלית, כפי שטוענים הארגונים אתיופים, או קללה שרובצת על הקהילה האתיופיתבחברה החדשה. אולי הגורם המרכזי להתאבדויות הוא אדישות חברתית וממסדית שמתייחסת לאובדנות אזרחיה, כפונקציה חברתית נורמטיבית לאיזון המצב הדמוגראפי. התשובה לשאלות אלה, לא נמצאת באופק, לפחות בחלקן. אולם האדישות ושוויון הנפש של החברה ושל הקהילה לנושא צריכות להיפסק. לא יתכן שבחברה מתוקנת יהיו ילדים רבים בני אותה קהילה הרואים בהתאבדות תוצאה טבעית ואף לגיטימית, לתחושות של תסכול, קיפוח וניכור חברתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים