צחי אורקו
ההד התקשורתי שנוצר סביבאי קבלת תלמידים לבתי הספר בארץ, ושוב בגזרת פתח תקוה, מקומם מאוד. השמת התלמידים כבני ערובה לשינוי מדיניות היא מעשה נפשע של בתי הספר המדוברים וזה כבר הפך למחלה כרונית. לנוכח זאת אני מבקש לדון בהשלכות התודעתיות שיש לסיקור עיתונאי מסוג זה, והדבר הבולט ביותר בהקשר זה הוא שימושי הלשון.
מטבע הדברים הנושא נמצא תחת סיקור תקשורתי מסיבי. כנראה, נקעה גם נפשם של אנשי התקשורת מההתעלמות ומחוסר הטיפול השורשי של ממשלות ישראל לדורותיהן, שכספי ציבור משמשים לדיכוי של ילדים קטנים, רק משום שהם בצבע הלא נכון.
בכל הכותרות הראשיות העיתונאים והעורכים משתמשים בביטויים כגון "תלמידים אתיופים" או "אפליית האתיופים", ובטעות, אפשר לחשוב כי אנחנו לא בישראל, וכי מדובר בכתבת חוץ על מערכת החינוך האתיופית באתיופיה. חשוב לזכור כי מדבור באזרחים ישראלים לכל דבר ועניין. תלמידים אלו הם תושבי ישראל ובהמשך אף יגנו על גבולותיה. על כן ראוי לתת תשומת לב בשימושי לשון בסיקור, כדי לא להוסיף על הצלקות שכבר ממילא נוצרו בנפשם הצעירה לאור דחייתם ממוסדות החינוך. לאלה המתעקשים לציין את מוצאם עדיף להשתמש במונח 'ישראלים ממוצא אתיופי'.
להגדרות יש משקל לא מבוטל והשפעה על הקוראים, ובמיוחד על הטוקבקיסטים. אלה האחרונים, הם למעשה המראה של החברה הישראלית ורצוי לא להקל ראש בכך. בשם האנונימיות, יש להם אפשרות לשפוך דיו אלקטרוני מלא בשנאה. תחת הכינוי 'אורי מנתניה' השמיים, או במקרה הטוב העורך, הם הגבול.
הצורך להגיב בעד ונגד הפך כבר לעניין כלל-ישראלי. כולם מומחים. וכל עוד הקהילה האתיופית בישראל היא אחת הקבוצות המתוקשרות ביותר, האצבע קלה על ההדק. מהרגע שישנה ידיעה בדבר קבוצה זו בתקשורת, המילים "אתיופי", "אתיופים" או "אתיופית" הן מנטרה חוזרת בחדשה העיתונאית. כמעט כל מי שראה אי פעם אנשים העונים לתארים אלו, מחליט לספר לכל עולם ואשתו על חוויותיו השכונתיות מלפני שלושים שנה, רשמים סטודנטיאלים, או סתם פגישות אקראיות באוטובוס. המגיבים הם תמיד מספרים יודעי-כל, גם אם רק בזה הרגע התקיים המפגש הראשון עם האדם האקזוטי והשונה שנחת בארצנו, סליחה, בארצו.
המדרון חלקלק וככל שיחזרו על אותן מילים מספר רב של פעמים, כך תיצרב בתודעת הקורא תמונה סטיראוטיפית, שונה בתכלית מזו שבמציאות, וחוזר חלילה. האם להתייחס למגיבי הכתבות והמאמרים ברצינות? לרוב כן, זה כנראה המקום היחיד בו אנשים מרשים לעצמם, באופן פרדוקסאלי, לומר את האמת שלהם בלי מסכות.
מקבץ הכתבות והתקריות האחרונות על "מדכאים" בישראל, הן כהמשך לקולות שנשמעים מהטוקבקיסטים, שהגיבו על כתבות אודות נהג אוטובוס, מנהלי בתי ספר, אברך, אנשי שררה כמו שופטים – שכל חטאיהם הוצמדו למילה 'אתיופים'. לעיתים הם מוצגים כקורבנות תמימים של ממש, אנשים שבסך הכל (בהתאמה לנאמר למעלה): קילל והשפיל נוסעת, לא קיבלו תלמידים לבית הספר, דרס קופאית, שפטו בהתנשאות ובפטרונות על בסיס ארץ מוצא. וזה כבר הפך לעניין בשגרה.
בואו נשאל משהו אחר לגמרי.מהן האלטרנטיבות הקיימות בחברה הישראלית?
האם אנחנו "האתיופים" מתחמקים משירות צבאי, ממילואים ומשירות לאומי ?
האם יש בקרבנו משפחות פשע ואנחנו סוחטים אזרחים תמימים ?
האם אנחנו חוזרים למולדתנו, לאחר שקיבלנו סל קליטה ובנוסף לזה גם משמיצים את המדינה?
האם אנחנו מצטרפים לכתות וקבוצות ניאו נאציות, בזים לדגל, ליהדות ולעם ישראל ?
האם אנחנו לא מספיק נאמנים למדינה, למוסדותיה ולערכים היהודיים?
רבות הן הקבוצות שפועלות כך ובכל זאת יש בחברה הישראלית מי שמחבק את חבריהן. בינתיים, בזמן שאנשי הארגונים החברתיים, עסקנים ופוליטיקאים נחפזים לחבקם, קיימת בישראל קבוצה שמשום מה כל אזרח שלישי מרשה לעצמו לבזותה כל אימת שמתחשק לו. יוצאי אתיופיה בישראל הפכו לשק החבטות של אזרחי המדינה.
מה לעזאזל לא בסדר?
הייתכן שציבור גדול נוטש מאבק כנגד שחיתות במסדרונות בית המשפט?
תקינות במערכת החינוך זורמת בעורקיו של כל הורה בישראל, מדוע אתם לא מצטרפים למחאה ולדרישה לצדק חברתי?
איפה השמאל שכל כך חרד לזכויות האזרח?
צדק, ענווה, כבוד אנושי, אמון, אהבה ויושר הם ערכי מוסר הנטועים עמוק בעם היהודי, אך רבים נטשו יסודות אלו. רבים בזים לעקרונות אלו בשם הקידמה המדומיינת, בעוד אנו, יוצאי אתיופיה, חונכנו ומחנכים על פיהם.
צחי אורקו מנהל את פורום יוצאי אתיופיה YNET-וחבר בקבוצת מל"א (מישהו לחשוב איתו) מטעם "האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה".
